באיזו עיר נולדים הכי הרבה ילדים?

בזמן שבחלק מערי ישראל חדרי הלידה עובדים בסביב השעון, ברשויות אחרות השקט הולך ומעמיק – ומספר הפטירות כבר עוקף את מספר התינוקות החדשים. נתוני הריבוי הטבעי לשנת 2023 (המשקפים את ההפרש הישיר בין לידות לפטירות ברשות המקומית, ללא השפעת הגירה או עלייה) חושפים פערים דרמטיים בהרכב הגילאים ובקצב הצמיחה בין הקהילות השונות בישראל.

הנתונים מראים כי הגידול הדמוגרפי של המדינה מתרכז כמעט כולו ברשויות המדורגות באשכולות החברתיים-כלכליים הנמוכים. אשכול 2 מוביל בבירור את טבלת הגידול הפנימי, בעוד שככל שמטפסים בסולם הסוציו-אקונומי אל עבר אשכול 7 ואילך, ניכרת ירידה עקבית בקצב הריבוי הטבעי. מגמה זו מגיעה לשיאה באשכול 10, הכולל את הרשויות סביון וכפר שמריהו בלבד, המציגות נתונים אפסיים או שליליים. דפוס זה משקף ריכוז מובהק של אוכלוסיות המתאפיינות בשיעורי פריון גבוהים ברשויות חלשות יותר,.

ברשימת 20 הערים המובילות בריבוי טבעי בשנת 2023, ירושלים שומרת על מעמדה בראש הטבלה. בירת ישראל רשמה ריבוי טבעי של 21,020 תושבים בשנה אחת (ההפרש בין נולדים לנפטרים). במקום השני ממוקמת בני ברק עם תוספת טבעית של 7,617 תושבים, ובמקום השלישי בית שמש עם 5,797 תושבים חדשים. תל אביב-יפו, המרכזת אוכלוסייה צעירה לצד מבוגרת, מדורגת במקום הרביעי עם ריבוי טבעי חיובי של 4,218 תושבים, ואת החמישייה הפותחת סוגרת מודיעין עילית עם תוספת של 3,245 תושבים.

המשך הרשימה מציג את ביתר עילית במקום השישי (2,582), אשדוד במקום השביעי (2,555), רהט במקום השמיני (2,375), פתח תקווה במקום התשיעי (2,047) והמועצה האזורית מטה בנימין במקום העשירי (1,831). את העשירייה השנייה מרכיבות ראשון לציון במקום ה-11 (1,683 תושבים), נתניה (1,672), לוד (1,565), נתיבות (1,460), באר שבע (1,451), רחובות (1,426), אלעד (1,372), המועצה האזורית שומרון (1,225), קריית גת (1,204), ואשקלון הסוגרת את 20 הערים המובילות עם ריבוי טבעי של 1,186 תושבים בשנת 2023.

מבט היסטורי על הנתונים בין השנים 2002 ל-2023 מצביע על שינויים משמעותיים בקצב הצמיחה של ערים מסימות. בית שמש רשמה את קצב הגידול החד ביותר מבין הרשויות: מריבוי טבעי של 1,972 תושבים בשנת 2002 ל-5,797 תושבים ב-2023 – עליה של כ-194 אחוזים, המשקפת זינוק של כמעט פי שלושה.

גם ירושלים רשמה עלייה של כ-126 אחוזים בקצב הריבוי הטבעי שלה מתחילת שנות האלפיים (מ-15,145 ל-21,020 תושבים בשנה), בעוד בני ברק הוסיפה קרוב ל-4,000 לידות נטו בשנה לקצבה ההיסטורי, עם עלייה של כ-106 אחוזים (מ-3,690 ב-2002 ל-7,617 ב-2023).

צמיחה ייחודית נרשמה גם בחריש: בשנת 2002, וגם ב-2010, עמד הריבוי הטבעי ביישוב על כ-60 ילדים בשנה בלבד, אך בעקבות הבנייה המואצת והגעת משפחות צעירות, הקצב קפץ ב-2023 ל-1,038 לידות נטו בשנה.

באיזו עיר נולדים הכי פחות ילדים?

מן העבר השני של המפה הדמוגרפית, רשימת 20 הרשויות הסוגרות את טבלת הריבוי הטבעי חושפת יישובים שחווים התכווצות טבעית או גידול אפסי. בתחתית הרשימה ממוקמת בת ים, שהציגה בשנת 2023 ריבוי טבעי שלילי של מינוס 92 (מספר הפטירות בעיר היה גבוה ממספר הלידות), זאת לעומת ריבוי טבעי חיובי של 458 תושבים שנרשם בה בשנת 2002. מגמה דומה של מעבר ממאזן חיובי לשלילי התרחשה בקריית ים, שירדה מ-46+ ב-2002 ל-9- ב-2023, וכן ביישובי אשכול 10 כמו סביון (מ-18+ ל-3-) ועומר (מ-13+ ל-5-).

המועצה המקומית כפר שמריהו הציגה מאזן אפסי של 0 תושבים בתוספת הטבעית. מעליהן מופיעות רשויות עם נתוני צמיחה נמוכים במיוחד, בהן כפר ורדים עם תוספת של 6 תושבים, פסוטה (12), אלונה (14), מטולה (17), גדרות וראש פינה (19 תושבים כל אחת). הרשימה נמשכת עם המועצה האזורית תמר (20), יסוד המעלה (23), עין קנייא ואליכין (24), גוש חלב ומעיליא (25), המועצה האזורית הערבה התיכונה (26), ותחתית הטבלה נחתמת עם מעלה אפרים וכפר תבור, שרשמו תוספת טבעית של 27 תושבים בלבד לאורך כל שנת 2023.

לצד הזדקנות האוכלוסייה בחלק מהערים הוותיקות, הנתונים הרב-שנתיים מראים גם שינויים במבנה הדמוגרפי של ערים צעירות וערים במגזר הערבי. העיר מודיעין-מכבים-רעות מציגה תהליך אופייני ליישובים חדשים: בשנת 2002 עמד הריבוי הטבעי בה על 1,132 תושבים והגיע לשיא של 1,585 בשנת 2010. אולם, ככל שהאוכלוסייה התבגרה, הריבוי הטבעי בעיר ירד ל-780 תושבים בלבד ב-2023.

במקביל, נרשמה ירידה בריבוי הטבעי בערים ערביות מרכזיות, המעידה על ירידה בשיעורי הפריון: נצרת רשמה את הירידה האבסולוטית הגבוהה ביותר במגזר, עם צניחה של 672 לידות נטו בין 2002 ל-2023, ואילו באום אל-פחם נרשמה ירידה של 345 בלידות נטו לעומת תחילת שנות האלפיים.

איפה נולדים יותר ילדים? בערים הגדולות או הקטנות?

ניתוח המגמות הכלליות בישראל בין השנים 2018 ל-2023 מראה הצטמצמות בקצב הגידול הפנימי במרבית קבוצות הרשויות. הרשויות המקומיות הגדולות רשמו ירידה של כ-10 אחוזים בתוספת הדמוגרפית שלהן (מ-48 אלף ל-43 אלף), וברשויות המקומיות בדירוג חברתי-כלכלי גבוה נרשמה ירידה של 21 אחוזים (מ-18 אלף ל-14 אלף). הירידה החדה ביותר, בהיקף של 31 אחוזים, נרשמה ברשויות המקומיות במרכז הארץ המדורגות באשכול סוציו-אקונומי בינוני, שירדו מתוספת של 48 אלף תושבים ל-33 אלף בלבד.

המועצות האזוריות בדירוג גבוה ירדו ב-28 אחוזים. הקבוצה היחידה שהציגה מגמה הפוכה ועלייה בריבוי הטבעי בתקופה זו היא הרשויות הפריפריאליות בדירוג חברתי-כלכלי נמוך, שבהן עלתה התוספת הדמוגרפית מ-16 אלף ב-2018 ל-17 אלף תושבים ב-2023. נתונים אלו מדגישים כי בעוד המרכזים הוותיקים והרשויות המבוססות חווים התבגרות של האוכלוסייה, עיקר הגידול הדמוגרפי של ישראל ממשיך להתרכז בפריפריה וברשויות המדורגות באשכולות הנמוכים.