המסך הוא לא האויב: איך הופכים את טיקטוק לכלי שמזיז בני נוער מהספה

הרכבת כבר יצאה מהתחנה. בני הנוער נמצאים במסכים, חיים דרך הטלפון, בונים קשרים חברתיים באפליקציות, לומדים טרנדים מסרטונים קצרים, וצורכים שם גם לא מעט מידע על הגוף שלהם, על כושר, על תזונה ועל איך הם אמורים להיראות. לכן השאלה כבר איננה איך מוציאים אותם לגמרי מהמסך, אלא איך מאזנים את המציאות הזאת וגורמים לכך שחלק מהזמן הדיגיטלי יהפוך דווקא למנוע של תנועה.

לפי ארגון הבריאות העולמי, קרוב ל-80 אחוזים מהמתבגרים בעולם לא עומדים בהמלצות לפעילות גופנית מספקת. הבעיה איננה רק עודף מסכים, אלא מחסור ממשי בתנועה יום-יומית, שמשפיע על הבריאות, על מצב הרוח, על איכות השינה ועל תחושת החיוניות הכללית. כאן בדיוק נדרש שינוי בחשיבה. במקום לראות בכל מסך איום, אולי נכון יותר לשאול איך משתמשים בפלטפורמות שבני הנוער כבר חיים בתוכן כדי לעודד אותם לקום, לנסות, להזיע קצת ואולי אפילו להתמיד.

לא כל מסך הוא אותו מסך. יש הבדל בין גלילה אינסופית שמרדימה את הגוף, לבין סרטון קצר שמעורר חיקוי, יוצר סקרנות ומוביל לפעולה.

מחקר שפורסם בשנת 2023 על ידי חוקרים מבית הספר לבריאות הציבור של אוניברסיטת בוסטון מצא כי בני נוער פונים לטיקטוק יותר מכל פלטפורמה אחרת כדי לקבל מידע על תזונה, ניהול משקל וכושר גופני. החוקרים הראו שהרשת הזאת איננה רק מקום של בידור, אלא גם זירה שבה בני נוער מחפשים הכוונה, רעיונות והשראה להתנהגויות בריאות יותר.

זה מסביר למה סרטון קצר יכול לפעמים להשפיע יותר מהרצאה ארוכה. בני נוער מגיבים לקצב, לתמונה, למוזיקה, לאותנטיות ולתחושה שמישהו מדבר בשפה שלהם. כשהתוכן נראה נגיש ולא מטיף, הסיכוי שהוא יהפוך לפעולה אמיתית עולה. בעולם שבו תשומת הלב קצרה יותר, דווקא מסר קצר ומדויק מצליח לפעמים להניע לפעולה.

כשהשראה הופכת ללחץ

אבל צריך לומר ביושר שגם כאן יש מורכבות. מחקר שפורסם בשנת 2025 על השפעת סרטוני "פיט-טוק" (כושר בטיקטוק) בקרב מתבגרים בני 14 עד 18 מצא שאותם סרטונים יכולים לחזק את הרצון להתאמן ואף להשפיע על התנהגות האימון בפועל, אך באותה נשימה גם לפגוע בשביעות הרצון מהגוף כאשר הם נשענים על אידיאל יופי קיצוני. כלומר, אותה פלטפורמה יכולה להיות גם מנוע לתנועה וגם מקור ללחץ, להשוואה ולתחושה ש"אני לא מספיק טוב".

לכן המטרה איננה רק לחשוף בני נוער לתוכן של כושר, אלא לכוון אותם לתוכן הנכון. פחות סרטונים שמוכרים גוף מושלם ובלתי מושג, יותר סרטונים שמראים תנועה אפשרית. פחות שפה של הישגיות מוגזמת, יותר שפה של התחלה, הנאה, ניסוי והתמדה. אם לא נעשה את ההבחנה הזאת, בני הנוער עלולים לפגוש ברשת בעיקר לחץ במקום השראה.

במחקר משנת 2024, שבוצע על ידי קבוצת חוקרים משווייץ ובחן כיצד משפיעני רשת יכולים לעודד מתבגרים לא פעילים גופנית להיות פעילים יותר, נמצא שתוכן פשוט, אותנטי ויום-יומי השפיע יותר מתוכן מרשים אך רחוק מהחיים האמיתיים. אחד הממצאים המעניינים היה שדווקא משפיענים שאינם מזוהים כספורטאים מקצועיים הצליחו לעיתים לעודד תנועה בצורה טובה יותר, כיוון שהם נתפסו קרובים יותר לעולם היום-יומי של בני הנוער.

בני נוער לא תמיד צריכים מודל של שלמות. לעיתים הם צריכים מישהו שנראה כמוהם, זז כמוהם, ומוכיח שאפשר להתחיל גם בצעדים קטנים. ההזדהות הזאת חשובה, כיוון שתנועה איננה מתחילה רק בשרירים או בכושר, אלא בתחושת מסוגלות. ברגע שמתבגר מרגיש שזה אפשרי גם עבורו, הסיכוי שיתחיל לזוז עולה משמעותית.

אז איך עושים את זה נכון בבית

הצעד הראשון הוא לשנות את השיח. במקום לשאול רק "כמה זמן אתה בטלפון", כדאי לשאול גם "מה אתה רואה שם". אם בן נוער נחשף לתוכן של ריקוד, אימון קצר, אתגר כוח, קפיצות או תנועה, כבר נפתח חלון להזדמנות. הורה לא חייב להכיר כל טרנד, אבל כן יכול לגלות סקרנות ולא רק ביקורת. לפעמים עצם המעבר משיח של איסור לשיח של עניין יוצר פתיחות חדשה.

אפשר למשל לקבוע כלל פשוט בבית: אם כבר רואים סרטוני כושר, בוחרים אחד ומנסים אותו. לא אימון של שעה ולא תוכנית מסודרת. לפעמים גם שלוש דקות מספיקות כדי לשבור רצף של ישיבה, להעלות דופק וליצור תחושה של תנועה. ברגע שזה קורה שוב ושוב, נבנה הרגל חדש שבו המסך לא רק בולע זמן אלא גם מחזיר משהו לגוף.

רעיון נוסף הוא להפוך את זה למשהו משותף. לא מתוך לחץ, אלא מתוך קלילות. פעם או פעמיים בשבוע אפשר לבחור יחד סרטון קצר ולעשות אותו בבית. לפעמים דווקא הרגעים הקטנים האלה, שבהם ההורה מצטרף בלי לחנך ובלי לבדוק ביצועים, משנים את האווירה כולה. המסך מפסיק להיות רק זירת ניתוק, והופך לרגע קטן של מפגש.

לבני נוער בוגרים יותר כדאי להציע גם מעבר מצריכה ליצירה. לא רק לראות, אלא לבנות לעצמם רצף תרגילים, לצלם אתגר קטן עם חברים, או לשמור לעצמם תיקיית אימונים קצרים שמתאימים להם. ברגע שהם לא רק צופים אלא גם בוחרים, עורכים, מנסים ומשתפים, נוצר קשר פעיל יותר עם הגוף. תנועה במצב כזה אינה רק משימה, אלא חלק מהזהות הדיגיטלית שלהם.

חשוב גם לזכור שלא כל מתבגר יתחבר לאותו סוג של תנועה. יש מי שיאהבו אימון כוח קצר בחדר, אחרים יעדיפו ריקוד, הליכה מהירה, כדורסל עם חברים, מתיחות, יוגה או אתגרי שיווי משקל. בעולם שמבוסס על התאמה אישית, גם תנועה צריכה להרגיש אישית. אחרת היא לא תחזיק לאורך זמן, ותישאר בגדר המלצה יפה בלבד.

בסופו של דבר, המטרה אינה לגדל בני נוער בלי מסכים. זה כבר לא ריאליסטי, וכנראה גם לא נכון. המטרה היא לגדל בני נוער שיודעים להשתמש במסך בצורה חכמה יותר, כך שהוא לא רק בולע זמן אלא לפעמים גם מחזיר אותם לגוף. בעולם שבו רוב המתבגרים אינם פעילים מספיק, כל פלטפורמה שיכולה להפוך ישיבה לתנועה שווה התייחסות רצינית. ואולי זה הלקח המרכזי: לא פחות מסכים בכל מחיר, אלא שימוש חכם יותר בהם. פחות גלילה פסיבית, יותר תוכן של תזוזה. הדרך להגיע לבני הנוער לא תמיד מתחילה בלכבות את המסך, אלא לפעמים דווקא בלדעת מה לעשות איתו.

הכותב הוא מרצה וחוקר בחוג לחינוך וספורט בקריה האקדמית אונו