מחקר בדק: למה בני נוער בוחרים להסתגר?

אחת התלונות הנפוצות ביותר בבתים עם מתבגרים נשמעת כמעט זהה משני הצדדים: "הוא לא מבין אותי" או "היא לא קולטת מה עובר עליי". מחקר חדש מציע הסבר אפשרי לתחושה הזו: היכולת שלנו להבין במדויק מה האחר מרגיש קשורה לא רק למי שמנסה להבין, אלא בעיקר לאופן שבו האדם שמולו מווסת ומבטא את הרגשות שלו.

את המחקר ערכו ד"ר רונית רוט חנניה ופרופ' דפנה דולברג ג'יניאו מבית הספר למדעי ההתנהגות באקדמית תל אביב יפו; פרופ׳ ראומה גדסי פולק מאוניברסיטת בר אילן בשיתוף עם ד״ר הרן סנד מאוניברסיטת חיפה ופרופ׳ יוטה יורמן וד״ר ניקולה הוהנסי מאוניברסיטת ייל.

המחקר, שנערך בקרב 112 זוגות של הורים ומתבגרים ומתבגרות בגילי 12 עד 18, עקב אחריהם במשך 28 ימים באמצעות יומנים יומיים. בכל ערב דיווחו גם ההורה וגם המתבגר/ת על הרגשות שלהם באותו רגע, על הדרכים שבהן ניסו להתמודד עם רגשות טובים או רעים במהלך היום, וגם על מה לדעתם מרגיש הצד השני. החוקרים בדקו עד כמה ההערכות האלה תאמו את הדיווח העצמי של בן המשפחה השני - כלומר, עד כמה ההורה או המתבגר הצליחו "לקרוא" את הרגש של האדם השני.

התוצאה הראשון אינה מפתיעה לגמרי, אך היא חשובה: הורים הצליחו לזהות את רגשות ילדיהם המתבגרים טוב יותר משהמתבגרים הצליחו לזהות את רגשות הוריהם. לפי החוקרות, ייתכן שהפער קשור לבשלות רגשית, לניסיון חיים, או פשוט לכך שההורים רגילים או מצופים להיות קשובים יותר למצבי הרוח של ילדיהם.

הוצאה הנוספת מעניינת: כאשר אחד מבני המשפחה השתמש יותר באסטרטגיות שנחשבות פחות יעילות לוויסות רגשי, למשל דיכוי רגשות, ניסיון לא להראות כלום, הימנעות, שקיעה במחשבות שליליות או "כיבוי" של שמחה - הצד השני התקשה יותר להבין מה הוא מרגיש באמת. זה נמצא גם אצל ההורים וגם אצל המתבגרים, גם ביחס לרגשות שליליים וגם ביחס לרגשות חיוביים.

במילים פשוטות: כשמתבגר מסתיר, מדחיק או מנסה לצמצם מה שהוא מרגיש, להורה קשה יותר לזהות מה עובר עליו. וכשהורה עושה אותו דבר, גם למתבגר קשה יותר להבין אותו. המחקר מצביע על כך שהבעיה אינה "חוסר הקשבה" מצד מי שמנסה להבין, אלא גם ירידה בבהירות של האותות הרגשיים שמגיעים מהאדם שמולו.

כמו כן החוקרים מצאו כי בימים שבהם הורים ומתבגרים השתמשו בדרכים אפקטיביות לשימור והעצמה של רגשות חיוביים, למשל להתעכב על תחושה טובה, לשים לב לשמחה, לגאווה או לחוויה נעימה, הדיוק האמפתי (כלומר היכולת להבין מה האדם השני מרגיש) במשפחה היה גבוה יותר.

המחקר אינו מוכיח סיבתיות, והחוקרים מדגישים כי מדובר במחקר מתאמי, ולכן אי אפשר לקבוע שדיכוי רגשות הוא הגורם הישיר לכך שהצד השני מבין פחות. ייתכן שגם איכות הקשר במשפחה, רמת הקרבה או דפוסי תקשורת קודמים משפיעים על התמונה. עם זאת, העובדה שהמחקר עקב אחרי משפחות במהלך היומיום ולא רק במעבדה מעניקה לו חשיבות מיוחדת: הוא מתאר את החיים כפי שהם מתרחשים בבית, ערב אחר ערב.

המשמעות להורים אינה שצריך לחקור כל מבט של ילד מתבגר או לדרוש ממנו "לדבר על זה" בכל רגע. להפך, החוקרות מציעים כיוון עדין יותר: במשפחות שבהן יש פחות הסתרה רגשית ויותר מקום לביטוי ברור, גם של קושי וגם של שמחה, גדל הסיכוי שבני הבית יבינו זה את זה טוב יותר.

"בגיל ההתבגרות, תקופה שבה רגשות מתעצמים והקונפליקטים עם ההורים נעשים שכיחים יותר, דיוק רגשי כזה עשוי להיות משמעותי", מציינות החוקרות, "לפעמים שיחה שמסתיימת בהבנה מתחילה לא בעצה גדולה, אלא ביכולת לומר קצת יותר ברור: 'זה מה שאני מרגיש עכשיו'".

"חלק גדול מהספרות המחקרית בתחום האמפתיה והדיוק האמפתי התמקדה עד היום באדם שמנסה להבין. החוקרים שאלו אילו תכונות, כישורים או יכולות הופכים אנשים לטובים יותר בקריאת רגשות של אחרים. בהתאם לכך, התפיסה הרווחת היא שכדי להבין טוב יותר את מי שמולנו צריך להיות קשובים יותר, אמפתיים יותר או בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר", אומרת ד"ר ראומה גדסי פולק. "המחקר שלנו מציע הסתכלות אחרת, הוא מראה שהיכולת להבין מה אדם אחר מרגיש אינה תלויה רק במי שמקשיב, אלא גם במי שמבטא את רגשותיו. אנשים משפיעים באופן פעיל על מידת היכולת של הסביבה להבין אותם. ההבנה נוצרת במפגש בין מי שמנסה להבין לבין מי שמוכן לחשוף את עולמו הרגשי".