"לכל אחד יש דרך אחרת להתמודד עם ה-7.10"

"תולי וליבי" הוא ספר ילדים חדש מאת ד"ר אורנה ראובן, פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית ומרצה באוניברסיטת תל אביב. הספר, שיצא בהוצאת "שתיים" ומלווה באיוריה של אפרת לוי, עוסק בהתמודדות של שתי אחיות עם אירועי ה-7.10 והשפעותיהם על חיי המשפחה.

גיבורות הספר הן תולי וליבי, שתי אחיות שאביהן יצא למילואים בבוקר של אותה השבת ועדיין לא שב לביתו. האם מנסה להגן עליהן מפני התמונות והדיווחים הקשים, אך המציאות חודרת אל חייהן בדרכים שונות. תולי כותבת יומן מלחמה ומפתחת חרדה אובססיבית סביב גורלו של אביה, בעוד ליבי מוצאת מפלט בקשר שנרקם בינה לבין גל, תלמיד חדש בכיתה שמשפחתו פונתה מאחד מיישובי עוטף עזה.

אחד הצירים המרכזיים בעלילה הוא ההתמודדות של תולי עם מחשבות טורדניות וחרדה. היא מפתחת דפוסים כפייתיים בניסיון לשלוט בפחדים שמציפים אותה. באמצעות סידור חוזר של חפצים, ספירות אינסופיות ובדיקות חוזרות, היא מנסה להרחיק את המחשבות על האפשרות שאביה ייפגע. "לכל אחד יש דרך אחרת להתמודד עם אותו אירוע", אומרת ראובן בשיחה עם mako. "תולי מגיבה בחרדה. ליבי מייצגת דמות שמדחיקה יותר ומתרכזת בקשר שלה עם גל. האם מתקשה לדבר עם הבנות ומקווה שהן אינן יודעות יותר מדי. גם לגל ולסבתא יש תפקיד חשוב בסיפור. כולם מייצגים דרכים שונות להתמודד עם כאב". לדבריה, הרעיון המרכזי של הספר הוא האפשרות לדבר על הפחד.

הספר מוקדש למשפחת עידן מקיבוץ נחל עוז. בבוקר ה-7.10 רצחו מחבלי חמאס את מעיין עידן ז"ל בת ה-18 לעיני בני משפחתה. אביה, צחי עידן ז"ל, נחטף לעזה ונרצח בשבי. "אני לא יודעת להסביר למה דווקא משפחת עידן", אומרת ראובן בשיחה עם mako. "אין לי קשר אישי אליהם, אבל הסרטון שלהם חדר לליבי בצורה עמוקה. הסיפור של מעיין וצחי מצא את דרכו אל תוך הספר, כאשר תולי נחשפת לחלק מהסרטון בטלפון של סבתה ומנסה לאתר את המשפחה הזו. בסיום הכתיבה הרגשתי שאין מתאים יותר מלהקדיש ספר שעוסק באהבת בנות לאביהן למעיין ולצחי. הדאגה של תולי לאביה והקשר בין אבות לבנות חיברו עבורי בין שני הסיפורים".

לדבריה, השפעות המלחמה מורגשות גם כיום. "עד היום קשה להאמין שעברנו דבר כזה. כך מרגישים גם הילדים. קרה משהו שהם עדיין לא מבינים עד הסוף. זה מורגש בכל המעגלים, מתושבי העוטף ועד אנשים שחיים רחוק יותר".

מלבד הכתיבה, ראובן היתה מעורבת באופן ישיר במתן סיוע נפשי לאחר המתקפה. "זו הייתה תקופה סוערת מאוד", היא מספרת. "אנשי טיפול ובריאות הנפש עבדו קשה מאוד. היה ברור שלא נשארים בקליניקה. נסעתי עם פסיכולוגים נוספים לשטח, ובהמשך טיפלתי במפונים. אלה אנשים שעולמם חרב עליהם. אנשים שחווים יגון עצום. אתה מנסה לחפש איתם את הדרך להמשיך לחיות".

היא מתארת שינוי עמוק גם בתפיסת הטיפול. "למדנו הרבה על הושטת יד מחוץ לקליניקה. היו פגישות במלונות שנמשכו הרבה מעבר ל-50 דקות. מה שהיה חשוב הוא המפגש האנושי. נפש מול נפש". לדבריה, הספר נכתב מתוך הצורך האישי לעבד את החוויה. "כתבתי בלילות. כולנו היינו בתוך בלבול וזעזוע. הילדים היו לידנו, הסתכלו עלינו, וקלטו הרבה יותר ממה שחשבנו. הייתי עסוקה בשאלה מה הם מבינים ומה הם מרגישים".

"הפתרון של הספר הוא אהבה", היא אומרת. "האהבה בין האחיות, הקשרים שנוצרים ביניהן לבין הסביבה, והאהבה של האם שמנסה לגשר ביניהן. תולי מגיעה למצב אופייני ל-OCD, שבו ככל שהיא מנסה לא לחשוב על הדברים שמפחידים אותה, היא עסוקה בהם יותר". לקראת סיום הספר מתקיימת שיחה משמעותית בין תולי לאמה. "אמא מבקשת ממנה להסכים לחשוב את המחשבות שלה. זה אולי נשמע מפתיע, אבל לפעמים הנכונות להרגיש את הכאב ולחשוב את המחשבות הקשות מאפשרת להשתחרר מהתקיעות הנפשית. תולי מקבלת אישור לכך שהיא לא צריכה להילחם במחשבות שלה לבד".

ראובן סבורה שהספר מיועד לא רק לילדים. "הוא אומנם נכתב לגילים 9 עד 12, אבל למעשה הוא פונה גם למבוגרים. כולנו עברנו את הטלטלה הזו. כולנו מתמודדים איתה בדרכים שונות". היא ממליצה על קריאה משותפת של הורים וילדים. "אפשר לקרוא יחד ואז לשוחח. מבחינתי זה ספר שפותח פתח לשיחה. בסופו של דבר הוא מזכיר את מה שכואב, אבל גם נותן אוויר לנשימה. הוא מציע דרך לדבר על הדברים שנמצאים בתוך הנפש של כולנו".