הילד שלכם אומר את זה? זה המשפט שכל הורה צריך לשים לב אליו

כשהורים פונים להדרכת הורים או לטיפול, תשומת הלב מופנית בדרך כלל אל הילד הסוער. הצורך שלו גלוי ודחוף. הוא לא מאפשר לנו להתעלם ממנו. אך בלא מעט משפחות יש גם ילד אחר, זה שמסתדר: הוא מוותר לאחיו, מקבל את החלטות ההורים וכמעט אף פעם לא אומר: "לא מתאים לי". על פניו, זה הילד שכל הורה היה שמח לגדל, ואכן מדובר בילד נעים, רגיש ומתחשב, שטוב לו ושאין כל סיבה לדאוג לו. לפעמים, עם זאת, מתחת להתנהגות הנוחה מסתתר קושי אחר. הילד למד להקשיב היטב לרצונותיהם של הסובבים אותו, אבל פחות לרצונותיו שלו. לכן השאלה היא לא אם הילד טוב, אלא אם בתוך הטוב הזה נשאר לו מספיק מקום להיות הוא עצמו.

איזה תפקיד הילד ממלא במשפחה?

לכל משפחה יש עולם של ערכים, ציפיות ואמונות שילדים קולטים היטב. ילדים מבינים מהר מאוד מה משמח את הוריהם, מה מעורר גאווה, ועל אלו התנהגויות הם מקבלים חיזוק. זו אינה בהכרח בעיה. היכולת להתחשב באחרים, לשתף פעולה ולדחות סיפוקים היא חלק חשוב מהתפתחות בריאה. הקושי מתחיל כשההתאמה לציפיות הופכת לתפקיד קבוע. הילד לומד שהוא זה שלא מכביד, שהיא זו שתמיד מצליחה, או זה שאחראי לכך שכולם יהיו רגועים.

לעיתים התפקיד הזה נמצא בתוך הדינמיקה המשפחתית. אם ילד אחד זקוק ליותר תשומת לב, ילד אחר עשוי לחוש, גם בלי שאיש אמר לו זאת במפורש, שאין בבית מקום לעוד ילד כזה. הוא מתמקם בצד השני. הוא מוותר, מסתגל ושומר על השקט. כך הילד הופך לפעמים ל"כרטיס הביקור" של המשפחה. ההצלחות שלו מרגשות אותנו, ובצדק. אנחנו שמחים לשמוע מהמורה שהוא תלמיד מצוין, גאים כשהוא עוזר לאחרים ונהנים מהמחמאות על החינוך שקיבל בבית. ועדיין, כדאי לשאול אם הוא מרגיש שמותר לו להיות אהוב ורצוי גם כשהוא טועה או מתנגד.

לא כל ילד נוח הוא ילד מרצה

חשוב לומר בבירור: "הילד המרצה" אינו אבחנה מקצועית. גם לא כל ילד רגוע, מנומס או משתף פעולה נמצא במצוקה. ילדים מגיעים לעולם עם טמפרמנטים שונים. יש ילדים שמטבעם רגועים ומסתגלים בקלות, ואלה יכולות להיות איכויות נפלאות. מה שצריך לעניין אותנו הוא דפוס שחוזר במצבים שונים: למשל, ילד שמתקשה לומר מה הוא רוצה ועונה כמעט תמיד "לא משנה לי", ילד שחושש מאוד לטעות, ילדה שמסכימה לכל בקשה, אף ששפת הגוף שלה משדרת תסכול, או ילד שמרגיש אחריות על מצבי הרוח של אחרים.

אצל חלק מהילדים הריצוי עשוי להופיע לצד פרפקציוניזם או פחד מכישלון. לעיתים הם יהיו מוקפים בחברים, אבל יתקשו לדעת אם הקשרים מבוססים על מי שהם באמת או על התפקיד שהם ממלאים למען האחרים. השאלה החשובה היא לא אם הילד מתנהג יפה, אלא אם יש לו חופש גם להסכים וגם לסרב? גם להצליח וגם לטעות? גם להתחשב באחר וגם לזהות מה נכון עבורו? כאן נמצא אחד האתגרים החמקמקים בהורות. לילד המרצה קל מאוד להיעלם מהרדאר. בתוך שגרת החיים העמוסה, טבעי שניהנה מכך שלפחות ילד אחד זורם איתנו, אבל דווקא הוא זקוק לכך שנפנה עבורו מקום באופן יזום.

זה דורש מאיתנו לעצור ולחשוב מתי לאחרונה שאלנו מה משמח אותו? האם יש לו העדפות ברורות? האם יש לו חבר קרוב, או רק הרבה חברים? האם הוא מרגיש בנוח לחלוק עלינו? המטרה אינה לעודד התנגדות, אלא לבנות קשר שמסוגל להכיל גם אי הסכמה. ילד צריך לדעת שמותר לו לרצות משהו אחר, ושכל אלה אינם מסכנים את הקשר עם הוריו, ושהוא עשוי להעיד דווקא על ביטחון בקשר.

כך תעזרו לילד שלכם למצוא את הקול שלו

תנו מקום לבחירה: בחירה היא הרבה יותר מהחלטה קטנה. היא מאפשרת לילד לברר מה הוא רוצה, מה נעים לו ומה מתאים לו. גם בחירות קטנות, כמו מה ללבוש, במה לשחק או מה לאכול מבין שתי אפשרויות, עוזרות לילד לפתח תחושת זהות. אם הוא עונה "לא משנה לי", הזמינו אותו לחשוב מה הוא באמת מעדיף, בלי ללחוץ. העיקר הוא שהילד יקבל מסר ברור: לרצון שלך יש מקום בבית.

הקשיבו גם למה שהגוף אומר: ילדים מרצים לא תמיד מבטאים קושי במילים. לפעמים שפת הגוף, למשל הסתגרות, מבט שמופנה מטה או שקט פתאומי, מספרת סיפור אחר. אפשר לשאול בעדינות: "ראיתי שעשית מה שביקשתי, אבל נראה לי שהיה לך קצת קשה. יכול להיות?", חשוב להציע את הרגש כשאלה ולא כקביעה. המטרה אינה להחליט במקומו מה הוא מרגיש, אלא לפתוח דלת לשיחה. אנחנו מראים לו שאנחנו מתעניינים בעולמו הפנימי ולא רק בהתנהגותו.

תנו תוקף לרגש ושמרו על ההתנהגות: אפשר לתקף רגש בלי להסכים לכל התנהגות. כשאנחנו אומרים לילד: "אני מבין שנפגעת", אנחנו מלמדים אותו שלרגשות שלו יש מקום. כך הילד לומד שאפשר להרגיש בלי להיבהל, ועם הזמן הוא גם לומד לדבר על הרגש במקום להסתיר אותו.

הסבירו לילד: ילדים מרצים עלולים להרגיש שהם אחראים למצב הרוח של הוריהם או חבריהם. אפשר לומר להם במפורש: "אתה יכול להתחשב בי, אבל אתה לא אחראי לרגשות שלי". כך הם לומדים להבדיל בין אמפתיה לבין אחריות יתר. אנחנו רוצים לגדל ילד שרואה את האחר ובה בעת קשוב לעצמו.

עודדו משחק וגמישות: משחק משותף של ההורים והילדים מאפשר לטעות, להפסיד, לשנות חוקים ולגלות שהכל בסדר. גם כשהורים צוחקים על טעויות של עצמם, הם מלמדים שהערך שלנו לא תלוי בביצוע מושלם. משחקים מאפשרים לילד לחוות את עצמו באופן יצירתי וחופשי יותר, ובאותו זמן מעמיקים את הקרבה ואת האינטימיות המשפחתית.

לסיכום, הורים, מעל הכל חשוב לנו לזכור: המטרה היא לא להפוך ילד מתחשב למתנגד, אלא לאפשר לו לשמור על עצמו בתוך הקשר עם אחרים. ילד שיודע גם לעזור וגם לבקש עזרה, גם להתחשב וגם לומר "לא", מפתח ביטחון, גמישות וקשרים בריאים. בסופו של דבר, השאלה היא האם הילד שלנו יודע שגם כשהוא נכשל או מסרב הוא עדיין אהוב. כשהילדים שלנו אינם צריכים לרצות כדי לזכות באהבה, אנו מאפשרים להם לגדול להיות מי שהם באמת.

הכותבת היא מטפלת באמצעות אומנויות, מדריכת הורים ומרצה בקריה האקדמית אונו, ומגישת הפודקאסט "המתווכות" יחד עם גיתה בן אבי