הילד שלכם בררן? כנראה יש לו סיבה טובה

ילד בן חמש מסרב לאכול כל דבר שהוא לא קלוי, לא צהוב ולא קריספי. תפוח אדמה אפוי לא נוגעים בו. גזר חי לא טועם. דייסה בצלחת? התקף בכי. ההורים, מותשים, מנסים הכל. שמים לו ירק בתוך פירה. הוא מרגיש מיד ויורק. מציעים לו חלב במכל אחר, הוא צועק "זה לא נכון". מציעים לו לאכול עם מזלג חדש, הוא לא רוצה את הצלחת.

הילד הזה מאובחן על הספקטרום האוטיסטי, ויש לו דבר אחד שמעורר מאבק סביב הצלחת: ויסות חושי. במילים פשוטות, הוא חי בעולם שבו המידע החושי מגיע אליו אחרת. הרבה יותר חזק. הרבה יותר עוצמתי.

העולם בעוצמה גבוהה

נתחיל מהבסיס. לכל אחד מאיתנו יש מערכת חושית: ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מגע. מערכת העצבים שלנו מקבלת כל הזמן אינפורמציה מהחושים, מסננת אותה, ומחליטה מה חשוב ומה אפשר להתעלם ממנו. החולצה שעל הגוף, צליל המזגן ברקע, ריח הקפה של השכן, כולם נכנסים לתודעה ויוצאים ממנה בלי שנשים לב.

אצל ילד עם ויסות חושי לא מותאם, הסינון הזה לא עובד אותו דבר. הוא חש את התווית בחולצה כאילו היא דוקרת. שומע את המזגן כאילו מישהו צועק לידו. מריח את הריח של הסלמון של השכן כאילו הוא יושב על השולחן שלו וזה גורם לרפלקס הקאה. הגוף שלו מוצף, כל הזמן, באינפורמציה שהמוח שלנו מסנן בלי לתת על זה את הדעת.

מחקרים מראים שבין 45 ל-95 אחוז מהילדים על הספקטרום האוטיסטי מציגים עיבוד חושי לא מותאם. גם ילדים עם ADHD נמצאים בקבוצה הזו, אם כי בשיעור נמוך יותר. המספרים האלו הם הביולוגיה של ילד שמערכת העצבים שלו בנויה אחרת.

למה דווקא אוכל?

הפה הוא אחד המקומות הכי מעובדים חושית בגוף האדם. בתוכו נמצאים קולטנים לטעם, למרקם, לטמפרטורה, ללחץ, לתנועה. כשאוכל נכנס לפה, מערכת העצבים מעבדת בו זמנית עשרות פיסות מידע. אצל ילד נוירוטיפיקלי המידע הזה מתקבל בצורה מאוזנת, והוא מצליח להחליט אם זה טעים או לא. אצל ילד עם רגישות חושית, אותו מזון יוצר הצפה מוחלטת.

מחקר חשוב שפורסם ב-2018 השווה ילדים על הספקטרום לילדים נוירוטיפיקלים, ומצא ש-78 אחוז מהילדים על הספקטרום הציגו בררנות שקשורה ספציפית למרקם, ו-53 אחוזים הציגו בררנות שקשורה לצבע האוכל. שיעור קשיי האכילה באוכלוסיית הספקטרום מגיע ל-89 אחוז. כלומר, כמעט כל הילדים על הספקטרום מתמודדים עם זה.

ילד שמסרב לאכול ספגטי עם רוטב לא מנסה להתחכם. הוא מרגיש שני מרקמים שונים בו זמנית, ומערכת העצבים שלו לא יודעת איך לעבד את זה. ילד שדורש שהאורז יהיה לבן בלבד, בלי שום דבר על הצלחת שיגע בו, פשוט מנסה לשרוד ארוחה.

התסמינים שאולי לא קישרתם לאוכל

אצל לא מעט הורים, ויסות חושי לא טיפוסי בא לידי ביטוי בנקודות שלא תמיד מקשרים ביניהן:

• ילד שמסרב לתת לכם להלביש אותו, או דורש לחתוך את התוויות בכל בגד.
• ילד שכל ריח חזק גורם לו להזיע או לבכות.
• ילד שצריך לאכול את אותו דבר כל יום, באותה אריזה, מאותו צבע.
• ילד שכופה תכניות אכילה נוקשות וזועם כשהן משתבשות.
• ילד שלא יודע שהוא רעב או צמא, או להפך, חש את זה בעוצמה גבוהה.
• ילד שכל שינוי במרקם ישן נחשב אצלו לבגידה, למשל אם יש ייצרן חדש למזון מוכר.

כל אלו הם לא בעיות "התנהגותיות" נפרדות. הם ביטויים שונים של אותה התנהלות חושית.

מה כן אפשר לעשות?

הצעד הראשון הוא לעצור את הלחץ. ילד עם ויסות חושי לא יסכים יותר לאוכל בגלל שהאמא תתעקש. הוא רק יקשור את האוכל הזה ברגש שלילי עוד יותר חזק. הצעד הראשון, הוא להפחית את העומס החושי באופן כללי. סביבה רגועה בארוחה. בלי טלוויזיה, בלי משחקים, בלי צרחות. הצלחת תמיד באותו מקום. האוכל המוכר זמין תמיד לצידו, גם כשמציעים משהו חדש. כך הילד לא מרגיש לכוד.

הצעד השני, ועליו אני רוצה להרחיב, הוא חשיפה דרך משחק. במקום להניח ירק על הצלחת ולבקש שיטעם, הופכים את ההיכרות עם המזון למשחק שמערכת העצבים מצליחה לעבד. הילד מצייר את הירק. נוגע בו, מריח אותו, שם אותו על הצלחת בלי שום ציפייה לאכילה. רואה איך נראה הזרע בתוכו. אם אפשר לקחת אותו לקטיף, שיגע באדמה ויראה איפה הירק גדל. ואם אפשר להקריא לו את "ספר הכרסומים" דרכו הילד הופך לארנב או פיל או סוס שאוהבים ירקות טריים. כל פעולה כזו היא חשיפה חושית בקצב שהילד שולט בו. וכשהוא שולט, מערכת העצבים יורדת מהמצב של חירום, ופתאום הירק נראה הרבה פחות מאיים.

"ספר הכרסומים" נולד כדי לעזור לילדים שמתקשים לטעום מזונות בריאים חדשים - בין אם בגלל בררנות, רגישות, או פשוט הרגלי אכילה מקובעים. זהו ספר משחקי וחווייתי, שמאפשר לילד להפחית התנגדות באמצעות הזדהות עם דמויות של חיות. הרי לכל חיה יש מזון שמזוהה איתה, והילד נכנס לדמותה – ממש פיזית, באמצעות חור בספר שדרכו הוא מעביר את ראשו, ופניו הופכים להיות פני החיה. מתוך המשחק, הסקרנות והחוויה, הילד שוכח מההתנגדות ובתור הדמות עצמה שמח לטעום ולאכול את המזון הבריא.

זה הסוד הקטן של חשיפה הדרגתית דרך משחק: היא לא חשיפה. היא היכרות. ילד שמכיר ירק, לא חושש ממנו. ילד שלא חושש, לפעמים גם טועם. ולפעמים, אחרי חודשים של היכרות בלי שום לחץ, הוא אפילו מתרגל לירק ואוכל.

ומה ממש לא לעשות?

לא להחביא. לא להציע פרסים. לא להתעקש שיטעם רק כדי לסיים את הארוחה. לא להגיד "אם תאכל את הברוקולי תקבל גלידה". כל אלו הם הודעות לילד שמערכת העצבים שלו רושמת אותן בצורה הרבה יותר חזקה ממה שאנחנו חושבים. הוא יזכור את התחושה הזו, ובארוחה הבאה החשדנות תגיע אליו לפני הצלחת.

לסיכום, הילד הוא לא ילד עקשן או מפונק. הוא ילד עם מערכת עצבים שמרגישה את העולם אחרת. כשאתם מבינים את זה, הצלחת מפסיקה להיות זירה ומתחילה להיות מקום שאפשר ללמוד בו את הילד. וכשהילד מרגיש שמבינים אותו, גם הוא יתחיל ללמוד לפגוש, בקצב שלו, את העולם.

זה לא תהליך חד פעמי. זה תהליך של ימים, חודשים ולעיתים שנים. אבל הוא תהליך אפשרי. וההורים שמתחילים אותו בלי לחץ, בלי הפחדה, ועם הרבה משחק, מגיעים רחוק יותר ממי שמנסה לכפות.

הכותבת היא נטורופתית, סופרת, יוצרת ומגישת הפודקאסט "השראה להבראה". מייסדת SHIRAMED CENTER - קליניקה פרטית לרפואה הוליסטית. ספריה, "הירח שבפנים" לנשים בגיל המעבר, ו"ספר הכרסומים" לילדים בררניים באוכל עוסקים כל אחד בדרכו בחיבור עמוק לגוף, לטבע ולתהליכי החיים. הספרים זמינים בכל חנויות הספרים והרשתות, דיגיטלי באתר עברית וגם באנגלית באמזון.