"מכריחים אותם להישאר לבד בבית כל השנה. בלי חברים"

דמיינו שהילד שלכם, שמתמודד עם מוגבלות פיזית משמעותית ומוגבלות שכלית קלה, נלחם יום יום לצאת לבית הספר שמותאם לצרכים שלו. אלא שבסוף היום, בכל יום, הוא מנופף לשלום לחברים שלו בעיניים דומעות, כשהם ממשיכים ביחד למועדונית והוא הביתה לבדידות ששייכת רק לו. זה הסיפור של א', ילד שבית הספר המותאם שלו לא קרוב לבית, והוא זקוק להסעה אליו. ובכל יום הוא נפרד מהחברים שממשיכים לפעילות במועדונית עד השעה 17:00, בעוד הוא, שלא קיבל מהמדינה אישור להסעה, צריך לחזור הביתה מיד בסיום יום הלימודים. גם הוא זכאי למועדונית אבל להסעה לא. כי המדינה החליטה להפלות את א' לרעה.

שימו את עצמכם בנעלי ההורים של א', שיכולה להיות לו תועלת משמעותית מן השהות במועדונית אך לא יכול לשהות בה כי ההסעה מחזירה אותו הביתה מוקדם. האם תוותרו על המועדונית ותעבדו רק חצי יום כדי להיות בבית כשהוא מגיע? וכשהוא יגיע הביתה, הוא הרי לא יכול פשוט לרדת לגינה ולשחק עם חברים באופן עצמאי. ומה על התא המשפחתי כולו? כיצד יכול הורה פשוט לוותר על חצי יום עבודה כשהוצאות הטיפול בילד עם מוגבלות גם כך גבוהות?

ועכשיו דמיינו את עצמכם הורים לג', ילד מבריק ומאיר עיניים שזכה להיות משולב בכיתה רגילה בבית ספר יסודי, אבל בסיום יום הלימודים גם הוא מחויב לעלות על הסעה ישירות הביתה, במקום שהמדינה תאפשר לו הסעה למועדונית תומכת שילוב, שמאפשרת לו להיפגש שם עם ילדים המתמודדים התמודדות דומה לשלו ולקבל במועדונית טיפולים שהוא זקוק להם. במקום זאת, המשפחה תתרוצץ אחר הצהריים לקופת חולים לטיפולים. גם כאן המדינה מתעקשת שההסעה השנייה, שלה זכאי ג' על פי חוק, תהיה רק הביתה ולא למועדונית תומכת השילוב - כי הוא מתמודד "רק" עם מגבלה פיזית.

וכהורים לג', מה הייתם מחליטים? לוותר על המועדונית שיכולה כל כך לקדם אותו או להפסיק לעבוד באמצע היום כדי להסיע אותו לשם? ורגע לפני שנשמתם עמוק וקיבלתם החלטה, דעו שיש ילדים שכן זכאים להסעה זו ויש שלא, למרות שאין הצדקה עניינית להבחנה בין הילדים.

לבעיה הזו של זכות להסעה שנייה המתאימה לצורכי הילד קראתי בשם - "הסעה שנייה גמישה". המשמעות היא שילד שזכאי לשירותי חינוך מיוחדים גם זכאי על פי חוק להסעה אחת מביתו למוסד החינוכי והסעה שנייה מהמוסד החינוכי לביתו. ההסעה השנייה היא זכותו של הילד, שתומכת בזכותו לחינוך, ולכן המימוש שלה צריך להיות תואם לצורכי החינוך שלו. כלומר, או בתום המועדונית הביתה (אם המועדונית נמצאת באותו מוסד חינוכי כמו המסגרת החינוכית), או לחילופין מהמסגרת החינוכית אל מסגרת ההמשך (המועדונית). כלומר, או בשעה אחרת או אל יעד אחר שאינו הבית.

במשך שנים, המדינה מסרבת להסדיר נושא זה למרות אינספור ניסיונות מצידנו, הארגונים המלווים והמטפלים. ניסינו באמצעות ועדת החינוך של הכנסת שעסקה בניסיון לקדם התקנת תקנות הסעה בטיחות ולהסדיר את הנושא דרך התקנות. ניסינו דרך ועדת שפירא, שהוקמה על ידי שר החינוך קיש, לתת המלצות בנושא החינוך המיוחד והשילוב. ועדה זו קיבלה את עמדתנו והמליצה על הסעה שנייה גמישה – אך בשלב זה ההמלצות אינן מיושמות. גם פניות אינסופיות למשרדי הממשלה עלו בתוהו. מכאן שלא הייתה בידינו ברירה ועתרנו לבג"צ, עמותת איל"ן, "בית איזי שפירא" וקואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, כדי להביא לפתרון הנושא ולהפסיק את האפליה הברורה שמנהלת המדינה על גבם של חלק מהילדים.

שילוב והכלה של ילדים עם מוגבלות בחיי הקהילה אינה רק סיסמה. היא ערך ותפיסת עולם, שמשרדי הממשלה "טוענים" שהם פועלים על פיה ומעוגנת גם באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות ובמספר חוקים בישראל. יישום הסעה שנייה גמישה היא האמצעי לקידום חיים מלאים של ילדים עם מוגבלות ומשפחותיהם בקהילה.

הכותבת היא מנהלת מחלקת מדיניות, "בית איזי שפירא"