הורים: דווקא בחופש הם צריכים אתכם יותר

היא ישנה עד הצוהריים ונשארת ערה עד השעות הקטנות של הלילה. הוא מבלה שעות מול הטלפון וכמעט לא יוצא מהחדר. אם אתם הורים למתבגרים, סביר להניח שהתיאור הזה נשמע לכם מוכר מאוד. החופש הגדול בפתח, עבור חלקם כבר התחיל, השאלה היא אם מדובר בעוד חופש גדול טיפוסי, או שמשהו אחר מסתתר מתחת לפני השטח, ואיך אפשר לדעת אם מדובר בסימני אזהרה, או בהתנהלות אופיינית וחולפת.

החופש הגדול תמיד היה תקופה של קצוות - תחושה של אפשרויות, הזדמנויות, והפסקה, ומנגד, תקופה שבה השגרה מתערערת לעיתים ללא הגבלות או גבולות, שעות השינה משתנות, המסכים תופסים מקום מרכזי יותר, והמפגשים החברתיים נראים אחרת. השנה, אולי יותר מבשנים אחרות, אסור לשכוח שבני הנוער בישראל מגיעים לקיץ אחרי תקופה ממושכת של מתח, חוסר ודאות וחשיפה בלתי פוסקת למציאות מורכבת. גם אם נדמה שהשגרה חזרה, חלק גדול מהם עדיין נושאים איתם תחושות של דריכות, חרדה ועומס רגשי.

דווקא בתקופה הזו קל מאוד לפספס סימני מצוקה. במהלך שנת הלימודים יש לא מעט מבוגרים שרואים את הילדים שלנו מדי יום - מורים, מחנכים, יועצות, מדריכים. בקיץ, כל אלה נעלמים כמעט בן לילה, ובמקביל, התנהגויות שבמהלך השנה היו עשויות לעורר סימני שאלה, מקבלות פתאום תירוץ או הסבר פשוט: זה החופש.

הילדה מסתגרת בחדר? היא מתבגרת, "בא לה ליהנות מהזמן שלה". הילד ישן עד שעות הצהריים? הוא יותר מבלה, יותר עייף, זה הקיץ. הנערה מבלה שעות מול המסך? כולם עושים את זה, אחרת איך היא תפגוש את החברים שלה? וכך, בלי שנשים לב, סימני מצוקה עלולים להתחפש לסימני החופש.

אחד הדברים שהורים אומרים לא פעם הוא: "אני לא יודע אם אני מגזים או לא מתייחס מספיק". זו שאלה חשובה. כי מצוקה נפשית אצל בני נוער כמעט אף פעם לא נראית כמו שאנחנו מדמיינים. היא לא תמיד מגיעה עם דמעות, בקשה לעזרה או שיחה גלויה. לפעמים היא מתבטאת דווקא בשינויים קטנים: נער שהיה חברותי ומתחיל להתרחק מכולם, נערה שאיבדה עניין בדברים שפעם אהבה, ילד שהסער כמעט מכל פנייה, או מתבגרת שנראית אדישה לכל מה שקורה סביבה.

ואולי זו הזמנה לבוא בגישה אחרת. לא צריך להיבהל מכל שינוי. גיל ההתבגרות הוא גיל של שינויים, והחופש הגדול הוא תקופה חריגה מטבעה, וכן, הרבה פעמים יכולה להיות שבירת שגרה מבורכת. לכן השאלה החשובה היא לא האם הילדה יישנה עד הצהריים או כמה שעות הוא מבלה בטלפון. השאלה היא אם משהו השתנה. אם מדובר בהתנהגות זמנית, או בדפוס חדש שנמשך לאורך זמן. האם הוא עדיין נפגש עם חברים? האם היא עדיין נהנית מדברים שפעם היו משמעותיים עבורה? האם יש תחושה שהם הולכים ומתרחקים מהעולם שסביבם? כשאנחנו מרגישים שמשהו לא בסדר, הרבה פעמים עולה השאלה: מה עושים עכשיו?

לא מעט הורים חוששים לפתוח את הנושא. הם מפחדים להלחיץ, להיכנס לילד יותר מדי לחיים או לקבל תשובה שלא יידעו איך להתמודד איתה. לא פעם תהיה התעלמות ותקווה שזה יעבור מעצמו. אחרים יכולים להגיב בבהלה, ומולה הם יותר "יחקרו", ידרשו תשובות מיידיות בעוד הילדים והנערים בעצמם לא תמיד יודעים איך להסביר מה קורה איתם ויגיבו בהתגוננות או התרחקות

יכולה להיות גם דרך שלישית. במקום לשאול "מה יש לך?" או "למה אתה כל היום בחדר?", לעצור לרגע וברגישות, באכפתיות להתחיל ממשהו פשוט יותר, אמירה כמו: "שמתי לב שבזמן האחרון אתה פחות נפגש עם חברים", או "נראה לי שקצת קשה לך בתקופה האחרונה". זו לא חקירה ולא ביקורת, זו יכולה להיות הדרך לומר לילדים שלנו: אני רואה אותך, את חשובה לי, אכפת לי.

בני נוער לא מחפשים פתרון קסם. הם מחפשים מישהו שיקשיב להם בלי להיבהל ובלי למהר להגיד להם מה לעשות. לפעמים עצם הידיעה שיש מבוגר שמבחין במה שעובר עליהם, שאפשר להישען עליו, שמוכן להיות שם, היא התחלה של שינוי. חשוב גם לזכור שלא כל קושי חולף מעצמו. אם הם מבטאים תחושות של ייאוש, חוסר ערך או חוסר תקווה, שיחה בגובה העיניים והתעניינות כנה עלולים לא להספיק. אל תהססו ואל תישארו לבד, זה הזמן להתייעץ עם גורם מקצועי לא לחכות שדברים יסתדרו, שהחופש יחלוף. המסר החשוב ביותר להורים לקיץ הזה הוא שאתם לא צריכים להיות מומחים לבריאות הנפש כדי לעזור לילדים שלכם. אתם לא נדרשים לאבחן, וגם לא לפתור הכל. אתם כן יכולים להיות המבוגר ששואל, שמתעניין, שמקשיב, שנשאר נוכח גם כשלא קל לקבל תשובות. דווקא בקיץ, כשהמסגרות נעלמות והעולם סביבם ממשיך להיות מלא באי ודאות, והנוכחות הזאת עשויה להיות אחד מגורמי ההגנה המשמעותיים ביותר שיש לבני הנוער שלנו.

הכותבת היא עובדת סוציאלית MSW וסמנכ"לית עמותת סה"ר (סיוע והקשבה ברשת)