הבעיה שמחריפה אצל בני הנוער בצפון

יש תופעה מדאיגה שמתפתחת אצל בני נוער וצעירים בצפון הארץ, אך קל מאוד לפספס אותה. היא לא מתבטאת באלימות או בהתנהגויות קצה, להפך, בני נוער וצעירים שאינם בהכרח מציגים מצוקה גלויה הולכים ומצמצמים את נוכחותם בעולם: פחות יוצאים מהבית, פחות נפגשים עם חברים, פחות משתתפים ופחות יוזמים.

תקופות הפינוי, האיומים הביטחוניים וההשפעה על הרציפות השאירו חותם עמוק. גם כאשר נדמה שהאירוע כבר מאחורינו, עבור חלק גדול מהצעירים תחושת חוסר הוודאות עדיין נוכחת.

הצוותים שלנו, לצד אנשי חינוך, אנשי טיפול והורים, מזהים עלייה בהסתגרות ממושכת בבית ובחדר, הימנעות ממפגשים חברתיים, עייפות רגשית, קושי לחזור למסגרות וירידה בתחושת השייכות והמשמעות. לא מעט פעמים מדובר על צעירים שמצליחים לשמור על תפקוד חלקי, ולכן המצוקה שלהם אינה תמיד נראית לעין.

כך למשל, אנו פוגשים צעירים שחזרו לביתם לאחר חודשים ארוכים של פינוי. אף שהלימודים התחדשו והמסגרות חזרו לפעול, הם מתקשים להתמיד בעבודה או בלימודים, ממעטים להיפגש עם חברים ומבלים חלק גדול מזמנם בבית. כלפי חוץ נראה שהם חזרו לשגרה, אך בפועל הם עדיין מתקשים לחזור לשגרה שהכירו.

הספרות המקצועית מכירה תופעות דומות לאחר תקופות ממושכות של איום. כאשר מצב החירום נמשך ואין נקודת סיום ברורה, חלק מהאנשים מגיבים באמצעות צמצום. מערכת העצבים מנסה להפחית עומס וחשיפה, והמחיר הוא ירידה בתנועה - פיזית, חברתית ורגשית.

בצפון האתגר מורכב במיוחד משום שאין נקודת סיום ברורה. חלק גדול חווים רצף של אי ודאות. כתוצאה מכך אנו רואים לא רק פגיעה בתפקוד אלא גם שחיקה של הכוחות הנפשיים ושל הרצון עצמו. גם ההורים ואנשי החינוך נמצאים בתוך אותה מציאות. חלק מהם מתמודדים בעצמם עם שחיקה ודאגה, ולכן מתקשים לעיתים להחזיק לאורך זמן את הכוחות הנדרשים כדי לתמוך בילדיהם ובתלמידיהם.

אפשר לדמות זאת לאדם ששבר את רגלו. גם אחרי שהשבר התאחה, הוא לא יחזור ללכת ללא שיקום. כך גם אצל הצעירים בצפון. החזרה הביתה או פתיחת המסגרות אינן מספיקות. נדרש תהליך של חיבור מחדש לקהילה, לקשרים חברתיים ולתחושת מסוגלות. החשש היא שההשתבללות תהיה מנגנון שנשאר. ככל שבני נוער וצעירים מתרחקים ממסגרות, מקשרים חברתיים ומחוויות של הצלחה ומשמעות, כך מצטמצמות גם ההזדמנויות שלהם. האתגר שלנו כחברה הוא להמשיך לראות גם את מי שפחות נראים - ולסייע להם לחזור בהדרגה אל השגרה.

הכותבת היא מנהלת תחום נוער וצעירים – הדספייס ישראל של עמותת "אנוש"