מה זה בעצם אומר "להאמין בילדים שלך"?

"בתוך הבדידות החברתית שחוויתי אז, היחסים הקשים עם אבא שלי, האובדן של אמא שלי, הקושי שלי ללמוד, והקושי הכלכלי בבית, ידעתי כל הזמן שבעיני אחותי הגדולה אני שווה ומיוחד. שהיא מאמינה בי ורואה מעבר לקשיים שלי. היא היתה עבורי כמו אמא שנייה, שדרך העיניים שלה ראיתי מי אני יכול להיות, וזה עזר לי בסוף להתגבר על הקשיים ולצמוח" (י. בן 30, מספר על ילדותו)

המשפט "כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו" הפך לקלישאה חינוכית וטיפולית. הוא מעטר כרזות בבתי ספר, מצוטט בנאומים ומוזכר בשיחות הורים. אך כפסיכולוגית לילדים ונוער, אני מבקשת לבחון: מה קורה שם באמת, בתוך המרחב הבינאישי שבין המבוגר לילד, שהופך את האמונה הזו לכוח פסיכולוגי מרפא - במיוחד עבור ילדים המתמודדים עם קשיים, דחייה או בדידות חברתית? כיצד אנחנו כהורים יכולים לגייס את האמונה הזו בתוכנו, גם כשהמציאות בזירה החברתית סוערת?

כאשר אנחנו בוחנים את הדינמיקה הזו דרך עיניים תיאורטיות, אנו מגלים שלא מדובר בקסם או מיסטיקה, אלא בתשתית רגשית לכל דבר. כדי להבין כיצד אמונה של אדם אחר בונה את הדימוי העצמי של הילד שנשאר לבד בהפסקות, עלינו לחזור אל הפסיכואנליטיקאי הוגה פסיכולוגיית העצמי, היינץ קוהוט. קוהוט דיבר על הצורך בשיקוף. לפי קוהוט, הילד זקוק באופן קיומי לכך שההורה או המבוגר המשמעותי יביט בו בעיניים נוצצות, יתפעל ממנו ויאשר את ערכו הייחודי.

כאשר ילד חווה דחייה מחבריו, הוא חוזר הביתה עם "ראי" שבור שמספר לו שהוא לא שווה, לא מעניין או פגום. כשההורה מאמין בו, הוא משמש לו כראי חלופי. הילד מביט במבוגר ורואה בעיניו את השתקפות עצמו כדמות בעלת ערך. האמונה הזו מופנמת בהדרגה והופכת ל"עצמי" חזק שפחות תלוי באישור של קבוצת השווים.

התפתחות זו קשורה קשר הדוק למושג הרפלקטיביות שפיתח פיטר פונגי. פונגי הראה כי היכולת של הילד להבין את עולמו הפנימי תלויה במבוגר שמחזיק את תודעת הילד בתוך תודעתו שלו. כשאנחנו מאמינים בילד המאותגר חברתית, אנחנו מעבירים לו מסר: "אני רואה שקשה לך בבית הספר, אבל אני רואה גם את הכוחות שלך". הילד לומד לקרוא את הסיטואציה דרך התיווך הזה, ומפתח מסוגלות עצמית, כפי שהגדיר אלברט בנדורה - הציפייה של אדם מעצמו להצליח, המושפעת ישירות מהעידוד של סביבתו.

כיצד הורה יכול לחזק את הילד שלו?

המציאות ההורית מזמנת לנו אתגרים מורכבים, במיוחד כשאנו רואים את הילד שלנו שקוף או דחוי חברתית. הורים מדווחים כי בתקופות כאלה הם מתמלאים חרדה ואשמה. כדי להעביר לילדים מסר שאנחנו מאמינים בהם באמת, עלינו קודם כל לבנות ולחזק תחושה זאת בתוך עצמנו. איך עושים זאת?

לסמוך על תחושת הבטן והאינטואיציה ההורית: בעידן השפע הדיגיטלי, הורים מוצפים בעצות, מידע ופורומים שמגבירים את רעשי הרקע והחרדה. חיזוק האמונה בילד מתחיל בהשתקת הרעשים ובחזרה לאינטואיציה ההורית. אתם מכירים את הילד שלכם טוב מכולם. כשאתם מרגישים שמתחת לנסיגה החברתית או לבדידות מסתתר ילד רגיש, חכם ובוגר; שמתחת לבדידות יש ילד מלא ביכולות וכישרונות שמחכים לצאת החוצה - סמכו על זה. האינטואיציה הזו היא העוגן החברתי הראשון שלו.

טכניקת המבט לעתיד: כשהילד חווה משבר חברתי בהווה, קל להישאב לחרדה מפני העתיד. המפתח הוא להשתמש בטכניקה קוגניטיבית-רגשית - לדמיין את העתיד שלו על בסיס חוזקות העבר. היזכרו ברגעים שבהם גילה חמלה או יצירתיות. ברגעים שבהם הפתיע לטובה, גילה יוזמה, או פתר בעיה מסובכת. קחו את התכונות הללו ודמיינו אותו כבוגר בעוד עשר שנים: כיצד הרגישות, העדינות והעומק שלו, שכרגע מקשים עליו להשתלב, ייצרו אותו בעתיד לבן זוג נפלא, לחבר נאמן ולאדם משמעותי. כשאתם מחזיקים בראשכם תמונה חיובית ויציבה של עתידו, על בסיס תכונות טובות שאתם מזהים כעת, הילד מרגיש את הביטחון הזה כבר עכשיו.

ניקוי רעשי רקע והשוואות: קל ליפול למלכודת ההשוואות: "למה הילד של השכנים פתוח ומוקף חברים ושלי תמיד לבד?", "למה כולם בכיתה מסתובבים עם חברים אחר הצהריים, ולילד שלי אין עם מי להיות?" אמונה אמיתית דורשת מאיתנו לראות את קצב ההתפתחות הייחודי והאישי של הילד שלנו, במנותק מהתכתיבים החברתיים, הנורמות, או מצבם של האחרים בסביבתו, ומתוך הבנה שהציר שבו אנו בודקים שינוי והתקדמות הוא ציר אישי של הילד, רק ביחס לעצמו.

מה זה בכלל אומר "להאמין בילד שלנו"? (ואיך הילדים מזהים זיופים): ילדים, ובמיוחד אלו החווים רגישות חברתית גבוהה, הם בעלי "רדאר" מפותח. שבחים ריקים כמו "אתה מקסים" או "כולם אוהבים אותך" אינם מייצרים אמונה, אלא חרדה. הילד חווה זאת כאטימות למצוקתו הממשית, ניתוק, וחוסר הבנה של ההורה את הסיטואציה. אמונה אמיתית אינה מתעלמת מהאתגר, אלא מתקפת את הקושי לצד סימון האופק. היא אומרת: "זה באמת אתגר חברתי מורכב כרגע, ואני מבין למה אתה נפגע או חושש. עם זאת, אני מכיר את היכולת שלך ליצור קשר עמוק, וראיתי כמה אתה חבר טוב. אני פה איתך בזמן שאתה מנסה". המבחן האמיתי של האמונה הוא כשהילד חוזר פגוע, והמבוגר נותר רגוע ויציב עבורו, מבלי להיבהל או להיבלע בטלטלה הרגשית.

כדי להיות המבוגר שמאמין בילד המתמודד עם קשיים חברתיים, אינכם צריכים להיות הורים מושלמים. למעשה, מושג ה"אם הטובה דיה" של דונלד ויניקוט מזכיר לנו שדווקא דרך הכשלים הקטנים והתיקונים שלהם נבנית הנפש.

להיות המבוגר המאמין פירושו להסכים לראות את הילד כפי שהוא, להחזיק עבורו את התקווה והביטחון ברגעים שהוא עצמו מרגיש דחוי או שקוף, ולסמוך על הידע הפנימי שלכם לגביו. בפעם הבאה שילדכם חוזר הביתה פגוע מהזירה החברתית, עצרו לרגע. השתיקו את רעשי הרקע, את העלבון והפגיעות שלכם, חזרו אל תחושת הבטן שלכם, והביטו בו מתוך ידיעה ברורה של מה שאתם רואים בו, של הכוחות שלו ושל מי שהוא עתיד לדעתכם להיות כשתחלוף הסערה.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער ויוצרת הערכה הרגשית להעצמה ולחיזוק הקשר עם הילדים. יוצרת שני ספרים וקלפי שיח: במחיר מיוחד לשבוע הספר - קוד קופון להנחת שבוע הספר: 2121