טענה שילדיה נחטפו – ואז הודתה שרצחה אותם

במשך תשעה ימים חיפשו אלפי שוטרים ומתנדבים אחר שני ילדים קטנים שנעלמו לכאורה ללא עקבות. אמם, סוזן סמית', הופיעה שוב ושוב מול המצלמות, בכתה והתחננה שמי שלקח את בניה יחזיר אותם הביתה. הסיפור נגע בלבם של מיליונים ברחבי ארצות הברית, אך מאחורי הדמעות הסתתר סוד מזעזע: הילדים כלל לא נחטפו. הם היו במכונית שאותה דחפה אמם במכוון אל תוך אגם.

המקרה, שאירע באוקטובר 1994 בקרוליינה הדרומית, הפך לאחד ממקרי הרצח המטלטלים ביותר בתולדות ארצות הברית – לא רק בגלל מותם של מייקל בן השלוש ואלכסנדר בן 14 החודשים, אלא גם בגלל מסכת השקרים של אמם לאחר מכן.

סוזן ליי ווהן, שלימים שינתה את שמה לסוזן סמית', נולדה ב-1971 בעיירה יוניון שבקרוליינה הדרומית. כבר בילדותה חוותה שורה של אירועים טראומטיים: כשהייתה בת שש בלבד אביה שם קץ לחייו. לפי הפרסומים, בגיל 13 ניסתה גם היא לפגוע בעצמה. בהמשך נישאה אמה בשנית. כלפי חוץ נראה היה שהמשפחה מצליחה להשתקם, אך לפי עדויות, אביה החורג פגע בה מינית כשהייתה נערה. בגיל 16 סיפרה על כך ליועצת בית הספר ולאמה. האב החורג הכחיש בתחילה את דבריה, ואז הבטיח שהמעשים לא יחזרו על עצמם. המשפחה פנתה לטיפול, אולם לפי הדיווחים הפגיעה נמשכה. באותן שנים התמודדה סמית' עם מצוקה נפשית קשה. לאחר ניסיון נוסף לפגוע בעצמה היא אובחנה כסובלת מהפרעת אישיות גבולית, והרופאים ייחסו את מצבה ללחץ הנפשי שבו הייתה.

סוזן נישאה בגיל 19 לדיוויד סמית', והשניים הקימו משפחה. בנם הבכור מייקל נולד זמן קצר לאחר החתונה, ובהמשך נולד אלכסנדר. עם השנים מערכת היחסים ביניהם הידרדרה, והייתה רצופה מריבות, בגידות ופרידות חוזרות. בקיץ 1994 השניים נפרדו, וסוזן החלה בהליך גירושים.

בתחילת 1994 החלה לנהל רומן עם טום פינדלי, בנו של בעל החברה שבה עבדה. הקשר ביניהם הסתיים באוקטובר של אותה השנה, לאחר שפינדלי הבהיר לה שאינו מעוניין במערכת יחסים הכוללת ילדים. לפי עדותו, כמה שעות לפני הרצח הם ניהלו שיחה קשה במיוחד.

ב-25 באוקטובר 1994 הכניסה סמית' את שני ילדיה למכונית שבה נהגה ויצאה לנסיעה. כשהגיעה לאגם ג'ון ד' לונג, יצאה מהרכב ודחפה אותו אל תוך המים, כששני הילדים לכודים בפנים עד שטבעו. לאחר מכן התקשרה למשטרה ודיווחה כי אלמוני גנב את רכבה וחטף את ילדיה.

סוזן טענה כי גבר שחור גנב את מכוניתה וחטף את ילדיה. הגרסה הובילה לחיפושים נרחבים ועוררה מתיחות ציבורית גדולה. בימים שלאחר מכן היא הופיעה שוב ושוב בתקשורת, כשהיא בוכה מול המצלמות, ומבקשת ממי שלכאורה חטף את ילדיה שיחזיר אותם בשלום. הציבור האמין לה, ולא מעט השתתפו בחיפושים ובתפילות לשובם. אלא שככל שהחקירה התקדמה, החוקרים החלו להטיל ספק בגרסתה.

לדברי החוקרים, הסיפור שלה כלל סתירות ולא התיישב עם הממצאים שהיו בזירה. כעבור תשעה ימים, ב-3 בנובמבר, נשברה סמית' והודתה במעשה. היא הובילה את החוקרים אל האגם שבו נמצאה המכונית, כששני הילדים עדיין בתוכה.

המשפט שנפתח זמן קצר לאחר מכן עסק לא רק בשאלה מה קרה באותו ערב, אלא גם בשאלה למה. עורך דינה טען כי מדובר באישה שנשברה תחת טראומות הילדות שחוותה, מחלות נפש ופגיעות מיניות מתמשכות. לדבריו, היא לא הייתה במצב נפשי שאפשר לה להבין את משמעות מעשיה. התביעה לעומת זאת הציגה תמונה אחרת לחלוטין.

לטענת התביעה, סמית' פעלה מתוך מניע ברור – רצונה לחדש את הקשר עם פינדלי שלא רצה להיות חלק ממשפחה עם ילדים. מבחינת התביעה, היא קיבלה החלטה מודעת והוציאה אותה לפועל. חבר המושבעים השתכנע מעמדת התביעה, וביולי 1995, הורשעה סמית' בשני סעיפי רצח מדרגה ראשונה ונידונה למאסר עולם. מאז היא כלואה בכלא בקרוליינה הדרומית. במהלך שנות מאסרה היא נודעה גם בעקבות כמה עבירות משמעת, ובהן שימוש במריחואנה וקיום קשר אסור עם סוהר.

יותר מ-20 שנה לאחר הרצח שברה סוזן את שתיקתה במכתב ששלחה לעיתון מקומי, שבו טענה כי הציבור טועה כשהוא מאמין שרצחה את ילדיה כדי להיות עם גבר אחר. לדבריה, לא היה מדובר במעשה מתוכנן אלא בהתפרצות רגעית שנבעה מחוסר שפיות זמנית.

גם כיום היא ממשיכה לטעון שפעלה בזמן משבר נפשי חריף ולא מתוך כוונה מחושבת. למרות זאת, הכרעת הדין לא השתנתה, ובדעת הקהל האמריקאית היא עדיין נחשבת כאחת האימהות הידועות לשמצה בהיסטוריה המודרנית.