שוד הוולוו הגדול: כך קוריאה הצפונית הזמינה 1,000 רכבים משוודיה - ועדיין לא סיימה לשלם עליהן

השנה הייתה 1974 כשקוריאה הצפונית הזמינה אלף מכוניות וולוו חדשות משוודיה. איש לא שיער שהעסקה הזאת תהפוך לאחד החובות המשונים ביותר בהיסטוריה. המכוניות הגיעו ליעדן ונסעו במשך עשרות שנים ברחובות פיונגיאנג – אך מרבית החוב מעולם לא נפרעה. חלפו מאז יותר מחמישה עשורים, והחשבון עדיין לא שולם במלואו.

לפי ההערכות, נכון ל-2026 החוב של קוריאה הצפונית לשוודיה עמד על כ-3.3 מיליארד קרונות שוודיות – כ-340 מיליון דולר – לאחר שנוספו לו ריביות לאורך השנים. הסיפור הזה נשמע כמעט בלתי נתפס, אך הרקע שלו שונה מאוד מהדימוי המקובל של קוריאה הצפונית כיום. בשנות ה-50 וה-60 נחשבה כלכלת המדינה לחזקה יחסית, ובמקרים מסוימים אף מתקדמת מזו של שכנתה מדרום.

לאחר מלחמת קוריאה, היא שיקמה במהירות חלקים גדולים מהתעשייה שלה – בסיוע ברית המועצות וסין. בהנהגה בפיונגיאנג האמינו שאפשר להמשיך את תנופת הפיתוח באמצעות רכישת טכנולוגיה מערבית באשראי. התוכנית הייתה פשוטה: לייבא ציוד מתקדם, להגדיל את הייצור המקומי, לייצא יותר מוצרים – ולהחזיר את ההלוואות מהרווחים.

גם מחוץ לקוריאה הצפונית לא ראו בכך רעיון מופרך. בתחילת שנות ה-70 נתפסה קוריאה הצפונית בעיני חברות וממשלות מערביות כשוק חדש בעל פוטנציאל, והסיכונים הכלכליים שבעסקאות עמה עדיין לא היו ברורים במלואם. במקביל, שוודיה זיהתה הזדמנות להיכנס לשוק חדש וכמעט בלתי מנוצל. היא הייתה אחת המדינות המערביות הראשונות שפיתחו קשרים דיפלומטיים עם קוריאה הצפונית, ובין שתי המדינות נרקמה עסקה רחבת היקף.

בשנת 1974 הזמינה קוריאה הצפונית ציוד ומוצרים מחברות שוודיות בשווי של כ-600 מיליון קרונות שוודיות, סכום שהיה שווה אז לכ-73 מיליון דולר. בין החברות היו אטלס קופקו, ASEA, קוֹקוּמס, אלפא לאבל – וגם וולוו, שסיפקה אלף מכוניות. אלא שבדיוק כשהציוד החל להגיע, הכלכלה הצפון קוריאנית נכנסה למשבר כלכלי.

משבר הנפט העולמי, עליית מחירי היבוא, הירידה בהכנסות מיצוא והכשלים בתכנון הכלכלי הקשו על קוריאה הצפונית להשיג את המטבע הזר שנדרש להחזר החובות. גם הטכנולוגיה המערבית, שאמורה הייתה לסייע, לא תמיד התאימה למציאות המקומית. חלק מהציוד לא היה נחוץ, וחלק אחר כלל לא ניתן היה להפעיל בתנאים שעמדו לרשות המפעלים במדינה. במקביל, החובות היו צריכים להיות משולמים במטבע זר – משאב שקוריאה הצפונית התקשתה להשיג בגלל הירידה בייצוא.

כך החלה המדינה להפסיק לשלם את חובותיה, ובהדרגה איבדה את הגישה לשווקים הפיננסיים הבינלאומיים. אחד החובות שנשארו ללא פירעון היה כאמור זה שנוגע לעסקת הוולוו. את המכירה ביטחה סוכנות האשראי לייצוא של ממשלת שוודיה, כך שחברת וולוו והחברות האחרות קיבלו את כספן, בעוד שהחוב עבר למעשה למדינה עצמה.

מאותו רגע ניסתה הסוכנות לגבות את הכסף מקוריאה הצפונית. לפי הדיווחים, במשך שנים שלחה שוודיה פעמיים בשנה חשבון מעודכן, שבו הופיע סכום החוב לצד הריבית שהמשיכה להצטבר. קוריאה הצפונית ביצעה כמה תשלומים קטנים עד שנות ה-80, אך מאז לא נרשמו החזרים משמעותיים.

למרות זאת, שוודיה לא ניתקה את היחסים עם פיונגיאנג. להפך. בשנת 1975 היא הייתה למדינה המערבית הראשונה שפתחה שגרירות בקוריאה הצפונית. אנשי השגרירות ניסו להבין את מצבה הכלכלי של המדינה וגם למצוא דרכים לגבות את החוב.

לשגרירות הייתה משמעות נוספת ורחבה יותר: מאז 1995 משמשת שוודיה כמדינה נותנת חסות לארצות הברית בקוריאה הצפונית, ושגרירותה בפיונגיאנג מעניקה שירותים קונסולריים מוגבלים גם לאזרחי מדינות מערביות נוספות.

באשר למכוניות ומה עלה בגורלן? מכיוון שבקוריאה הצפונית היו במשך שנים מעט מאוד כלי רכב פרטיים, מכוניות הוולוו בלטו היטב ברחובות. הן שימשו כרכבי ממשל, כמוניות ולעיתים גם להסעת מבקרים זרים. לפי העדויות, לפחות כמה מהן עדיין נראו על הכבישים גם בשנת 2025. בוולוו העריכו כי תחזוקתן הייתה מורכבת, בעיקר בשל המחסור בחלקי חילוף, אך נראה שהן המשיכו לשרת את המדינה הרבה מעבר למה שתוכנן.

גם היום לא ברור אם קוריאה הצפונית תחזיר אי פעם את מלוא החוב. עד שזה יקרה, אלף מכוניות הוולוו שהגיעו לפיונגיאנג לפני יותר מחמישה עשורים יישארו תזכורת לעסקה בינלאומית יוצאת דופן – עסקה שנכשלה כלכלית, אך הפכה לפרק יוצא דופן בקשר הדיפלומטי שנמשך בין המדינות עד היום.