"והרוח קרה ונואשת              
הקפיאה אותי, הכבידה עלי 
ולרגע יכולתי לנגוע 
בקצה הכאב האפור 
ורציתי לעלות גבוה 
לראות את האור"

מילים: ברק פלדמן

יכול להיות שנגה (שם בדוי) הצליחה לגעת בקצה הכאב האפור, יכול להיות שרגע לפני שעלתה גבוה וראתה את האור, לנגה הייתה תקווה.  לא ידעתי בכלל ולא הייתי מודעת עד כמה כבדה הייתה הרוח, עד כמה הייתה קרה.  מעולם לא חשבתי שהיא רוצה בכלל לעלות גבוה.  אני ראיתי את נגה אבל היא כבר איבדה את עצמה ורצתה לראות אור אחר.

>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?

אני ונגה היינו החברות הכי טובות מכיתה ז'. למעשה אני זוכרת את הפעם הראשונה שבאתי אליה ואמרתי לה שהיא נראית לי חמודה והצעתי לה לשבת לידי בשיעור ביולוגיה. כפי שאתם יכולים להניח הרבה מידע לא צברנו באותו השיעור אבל נרקמה בינינו חברות נפלאה. הינו נפגשות לפחות שלוש פעמים בשבוע, הייתה לנו את אותה קבוצת חברות והיינו יחד באותה תנועת נוער. באופן קבוע היו קוראים לי נגה ולה כרמל וממש לא היינו דומות. תמיד היינו צוחקות על איך נהייה כשנהייה בנות שמונים וכמובן שהיה ברור לשתינו שנהייה חברות עד אז, לצערי לגיל שמונים נגה לעולם לא תגיע.  

המשבר התחיל בתקופת החגים של כיתה י"א. היא מאוד נסגרה והתנהגה באופן שלא אפיין אותה כלל. היא נעלמה לשעות רבות, נעדרה מבית הספר, לא תקשרה עם הסביבה הקרובה וסירבה להיפגש עם כלל חבריה כולל איתי. מילדה חברותית ומעורבת לילדה סגורה שמסרבת לצאת מהבית. כשהיא יצאה מהבית זה היה לזמן ממושך בו היא לא יצרה קשר ולא ידעו את מקום המצאה. כמו כן הביעה רצון להפסיק להדריך בתנועת הנוער בה הייתה מאוד פעילה עד לאותה התקופה ולא התייצבה למיונים צבאיים. את אותו המשבר זיהו כולם כמין מרד נעורים ואף אחד מאתנו לא חשב שזה יגמר כך. היינו בנות 16 מי בכלל חשב על זה?

דיכאון
לא היו בידינו הכלים לזהות את המצוקה בה היא הייתה. אילוסטרציה | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

למה היא לא פנתה לאף אחד?!

לנגה הייתה משפחה מעורבת ואוהבת וכן חברים קרובים אך לא היו בידינו הכלים לזהות את המצוקה בה היא הייתה. את ההודעה על מותה הודיעו לנו בערב ובאותו בוקר שהגעתי לבית הספר כבר כל השכבה ידעה. הושיבו אותנו בכיתות וניהלנו שיח על כך בכיתה. כולם היו בשוק ועשינו סבב שכל אחד שרצה דיבר בו. פרט לבכי הרב והכאב הגדול רבים חזרו ואמרו שהם אינם מבינים כיצד ילדה כזו שמחה ואהובה מסוגלת לעשות דבר כזה. הדיסוננס בין הצחוק המתגלגל והתלתלים השופעים לבין הדרך בה החליטה לסיים את חייה. אחד הדברים שעלו היא העבודה כי לא ידענו את גודל המצוקה בה היא הייתה ועלתה השאלה האם היינו אנחנו יכולים לעשות משהו אחרת.

באותו בוקר ישבתי וניסיתי להבין מהו בכלל דיכאון, מה היא משמעות המילה אובדנות, מה הוא בכלל מוות (חוויה שחוויתי עם סבי וסבתי אך אלו נפטרו בשיבה טובה) והאם הייתה לי דרך לדעת?

בהרבה מקרים של אובדנות מדובר באדם שעבר טיפול קודם לכן ואף טיפול תרופתי אך לעיתים רבות מדובר באדם שלא היה נראה שישנם סימנים לכך שברצונו לשים קץ לחייו. הרגשתי אשמה רבה שאני, חברתה הטובה ביותר לא ידעתי שהיא רוצה לפגוע בעצמה, שהיא רוצה להפסיק את חייה וגם היה בי הרבה כעס, למה היא לא פנתה לאף אחד?!

כולנו, החברים הטובים והשכבה בכלל התבגרנו ונהפכנו לפתוחים יותר. הגענו להבנה  שאין במה להתבייש, שלכל אחד מאיתנו יש חולשות אך שדרך שיתוף אנו נהיים חזקים יותר. למדנו  שדרך אהבה אפשר להתגבר על הכל. מתוך כל הכאב צמחה גם חברות אמיצה. אולי אם נגה הייתה רואה עד כמה אוהבים אותה היא הייתה פונה לאחד מאיתנו. אולי אם אחד מאיתנו היה יודע לזהות את הסימנים הוא היא יכול להציל אותה, אך היא לא כאן. אבל דרך אותה אהבה ותשומת לב אני חושבת שכולנו מסתובבים עם עניים פקוחות ומנסים לראות אם יש משהו אחר בסביבתנו במצוקה ותמיד מוכנים להושיט יד. כמו כן אין ספק שאובדנות הינו נושא אשר יש לדבר עליו, אין צורך להשתמש במילות קוד כמו "חוסן נפשי" אנו נחשפים להתאבדויות בטלוויזיה ובסרטים והגיע הזמן שידברו איתנו על הנושא באופן רציני ומעמיק. הכשירו אותנו להיות "שומרי סף" ואולי בנות כמו נגה והחברות הכי טובות שלהן כן יוכלו להיות חברות עד גיל שמונים.

בעקבות השיח בכיתה, יום אחרי שנגה שמה קץ לחייה, ישבתי וקראתי כתבות שהסבירו סימנים המראים על מצוקה. בנוסף נחשפתי למושג "שומרי סף" (אנשים המוכשרים להבחין בסימנים המצביעים על נטייה אובדנית) וחשבתי שאין סיבה שלא תועבר הרצאה אשר תכשיר בני נוער להיות "שומרי סף" לחבריהם. כך הגעתי לעמותת "בשביל החיים" אשר לה תוכנית פילוט אשר מיועדת לבני נוער ויותר מכך מעבירה בהרצאות הללו שאלון אשר בעזרתו אפשר לבודד נערים ונערות בעלי נטייה אובדנית. אני חושבת שאולי אם היינו חבריה של נגה נחשפים לסימנים אולי היינו יכולים להציל את חייה.

ביום חמישי ה-8 בספטמבר 2016, בשעה 19:00, לרגל אירועי היום הבינ"ל למניעת התאבדויות, נקיים בתל אביב זו השנה החמישית צעדה תחת הכותרת "צועדים בשביל החיים". הצעדה תצא מבית אריאלה במסלול מעגלי. לפרטים והרשמה לצעדה (ללא תשלום כמובן)לתרומות במסגרת מימון המונים לקראת הצעדה

הצעדה ביוזמת עמותת "בשביל החיים" ובשיתוף תוכנית "מיתרים" - המפעילה מרכזי סיוע למשפחות שכולות על רקע התאבדות, היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות ועיריית תל אביב. 

פרטי הקשר ליצירת עזרה על מנת שמי שמצוי במצוקה יוכל לפנות ולא יהיה חיקוי של ההתנהגות האובדנית - מצבי מצוקה נפשית ואובדנית, יש מי שמקשיב:

ער״ן - עזרה ראשונה נפשית - 1201, סה״ר - סיוע והקשבה ברשת, עמותת בשביל החיים - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-9640222, וגם בפייסבוק ובגוגל - ״בשביל החיים״

 
לקראת צעדת בשביל החיים 2016, התקבצו כמה בני משפחה שיקיריהן התאבדו- שים (שמחה) מקונן, רעות דונר ואפרת בן דור, כדי לבצע יחד שיר משותף. את השיר כתבה שים (שמחה) מקונן, ועל הלחן, העיבוד וההפקה המוסיקלית אמון צחי פודור- זמר ויוצר, שהתנדב לסייע לעמותה.

  >> התרופות שאסור לקחת ואז לצאת לשמש