בליל ה-13 בפברואר 2013, חזר עילי רכמן מטיול עם אביו, נפרד מהוריו בברכת לילה טוב, והלך לישון בחדרו. באותו לילה הוא התאבד. "הוא היה בן 23 כשזה קרה, אחרי תקופה ארוכה בה היה שרוי במצב של מצוקה נפשית קשה. היום אנחנו יודעים שהיה לו דיכאון, אך במקביל לתחושת המצוקה הנוראה עילי תפקד עד יומו האחרון. הוא עבד, ניגן, היה ילד טבע ופעיל חברתית", מספרים אורן ומרסלה רכמן, הוריו של עילי.

>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?

"הכאב עצום והגעגוע הורס אותי", אומרת מרסלה, "אני חשה שחשוב שנספר את הסיפור, שהוא סיפור של הרבה משפחות, והרבה צעירים שמגיעים להחלטה הנוראית הזו, לאחר שאיבדו תקווה בחיים".

עילי היה ילד רגיש, כשרוני ויצירתי, אהוב על כולם. "לאחר מותו, מצאנו הרבה שירים שעילי כתב, אותם אספנו לכדי ספר שירים "לדבר את עילי". דרך השירים חשנו את המצוקה והכאב הנוראי שלו, את הרצון לחיות חיים מאושרים אוהבים ושמחים, ולצדם, ההליכה על קצה התהום", מספרת מרסלה. "הוא לא שמר את הכול בתוכו, הוא שיתף אותנו והיינו מודעים למצב שלו. הוא היה ילד נורמטיבי, שעבד ולמד, היו לו חברים, הוא היה מוצלח, אבל במקביל, בתוך תוכו הוא סבל בעוצמות בלתי רגילות. בעבודה ובלימודים לא ידעו, אמנם כמה מחברי הילדות שלו ידעו שהוא עובר תקופות קשות, אבל לא חשבו שזה עד כדי כך".
"הסבל הזה הוא מתעתע", מוסיף אורן רכמן, "כי הסתירה שקיימת בתוכו לא נראית לעין".

לאסוף את החלקים

עילי טופל בבריאות הנפש במהלך שמונת החודשים שקדמו למותו. ארבעה חודשים לפני, הוא עבר ניסיון התאבדות שלא הצליח. "רצנו איתו בכל דרך אפשרית כדי שיעזרו לו ויעזרו לנו לעזור לו, במיוחד אחרי הניסיון שבעקבותיו אושפז בבית החולים", מספרת מרסלה. "אבל היום אנחנו יודעים שאין למערכת בריאות הנפש מספיק ידע וכלים להגיע לילדים צעירים כמו עילי. לאחר מותו, נחשפנו להרבה מקרים דומים לסיפור שלנו. לא תמיד אנשי מקצוע מצליחים לזהות שזה עלול לקרות. היו תמרורי אזהרה, אבל אי אפשר לדעת מתי זה יקרה ואם זה יקרה".

"חשוב שיתקיים שיתוף הפעולה בין כל הגורמים שקשורים לאדם שנמצא במצוקה", אומר אורן. "בחוויה שלנו, הגורמים המטפלים – פסיכולוג, פסיכיאטר ובית חולים - לא היו מסונכרנים ביניהם. היה מצב שבו כל אחד יודע מעט. צריך לדבר על זה, לצייד את אנשי המקצוע בכלים המתאימים ולהביא את כל הספקטרום של התופעה. צריך להגיע לצעירים, שלא תמיד משתפים פעולה, להגיע לבתי הספר, לתת למורים כלים לזהות ילדים במצוקה.

עילי רכמן עם משפחתו (צילום: באדיבות משפחת רכמן)
"הסבל הוא מתעתע כי הסתירה לא נראית לעין". עילי רכמן ובני משפחתו | צילום: באדיבות משפחת רכמן

"בנוסף, לא תמיד גורמי הטיפול הפסיכולוגים והפסיכיאטרים החוק היבש אומר שברגע שהמטופל הוא בגיר זה נשאר בינו לבין המטפל ואין שיתוף עם המשפחה. אבל במקרה שלנו עילי היה בסכנה, וזה לא הועיל לו. ההתנהלות הזו השאירה אותנו חסרי אונים, חיינו בחרדה איומה ולא היה מענה לנו ולו, כיצד לצאת מהמעגל הזה. אנו חושפים את הסיפור שלנו כדי שעוד משפחה לא תעבור את מה שאנחנו עוברים".

"כשאתה מאבד את הילד שלך באופן שבו זה קרה, החיים נגמרים, ואתה צריך יום יום לאסוף את החלקים שהתפזרו לכל עבר", מוסיפה מרסלה, "אנחנו לא מרגישים אשמה אלא כאב וחוסר עצום, השתדלנו לעשות כל מה שהיה באפשרותנו בשביל לעזור לו". אורן מספר כי אין דפוס אחיד להתמודדות. "למה זה קרה ומה אפשר היה לעשות אחרת הן שאלות שלא ניתן להימנע מהם, וזה ממשיך ללוות אותנו כל הזמן. אין לנו תשובות ואני חושב שלא יהיו לנו. הרבה פעמים מנסים למצוא טריגר, אבל יש עוד הרבה מקרים כמו המקרה הפרטי".

הסבל לא ייגמר לעולם

מהם הגורמים שמביאים אנשים להתאבד? תחושת הסבל צריכה להיות מלווה בידיעה שזה לא ישתנה לעולם. "אנשים מתאבדים מתוך מצוקה וכאב נפשי בלתי נסבלים שיכולים להיגרם ממצבי חיים טראומטיים וכואבים, בין אם זה פרידות או קשיים במערכות יחסים, מצבים נפשיים כמו דיכאון או חרדה, טראומה, מצבים כלכליים קשים, כל מה שאדם מגדיר כאובדן", אומרת ד"ר מאיה יוהן ברק, פסיכולוגית קלינית, חברת הנהלה "בשביל החיים". "זהו מצב סובייקטיבי שמביא את האדם לחוויית כאב בלתי נסבל ותחושה שזה לא ישתנה אף פעם, שמתלווה אליה היעדר משמעות בחיים, חוסר תקווה וייאוש".

אירוע בודד יכול לשמש כטריגר?
"אף אחד לא מתאבד בגלל אירוע בודד, אלא בגלל מצוקה מתמשכת וצבר של אירועים שקרו לאורך החיים והשפיעו על הכוחות, על התפקוד ועל היכולת לשאת מצוקה. בסוף יש אירוע שהוא מעין הקש ששבר את גב הגמל", אומרת ד"ר יוהן ברק. 

אבל איך אפשר לזהות את הסימנים המקדימים. לפי ד"ר יוהן ברק, ראשית מדובר במודעות. "על מנת לזהות את הסימנים לפני הכול צריכה להיות מודעות לזה. אין פרופיל אחד לאדם אובדני אבל מילת המפתח היא שינוי מתפקוד קודם, שאמור להדליק נורה אדומה: אם אדם נשר ממסגרת של לימודים או עבודה, השתנה מצבו הכלכלי, הסטטוס המשפחתי, מישהי שהפסיקה לטפח את עצמה, שינויים בהרגלי אכילה ושינה, סגירות, ניתוק. אם אדם מחלק חפצים ונפרד מאנשים קרובים. אלו הם סימנים למצוקה שמביאה גם לעליית מחשבות אובדניות. אך לרוב הבעיה היא לא לזהות אלא לא לפחד לשאול. ברוב הפעמים הסביבה מרגישה שיש משהו, אבל לא חושבת שזה רציני".

עוד ב-mako בריאות:
>> שטח ההפקר: מאות גניבות מתרחשות מדי יום בבתי החולים
>> טבעונות זה פשוט: כך תעשו את השינוי
>> שותים הרבה מים כדי להימנע מהנגאובר? זה לא עובד

אז הסביבה הקרובה אמורה להעלות את השאלה: "חשבת על התאבדות"?
"הבירור נותן לאדם תחושה שמבינים אותו ומוכנים להיות איתו במקום בו הוא הכי לבד. אם שואלים בכנות ונותנים תחושה שרוצים לשמוע לא בביקורתיות או בביטול או בשיפוט, האדם לרוב משתף פעולה ובמחשבות הכי כמוסות שלו. צריכה להיות הקשבה אמיתית שלא מבטיחה לשמור בסוד, מתוך מקום שרוצה להגן ולעזור. ואם הסביבה מרגישה שהיא לא יכולה, אז יש למצוא מישהו שיכול לשאול את השאלות הללו, בין אם זה מטפל או חבר או מחנכת. כשעושים שיחה עם אדם כזה' חשוב שלא תהיה בודדת/ אם אתה בוחר להיות שם, תהיה שם עד הסוף".

דיכאון (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
הבירור נותן לאדם תחושה שמבינים אותו ומוכנים להיות איתו במקום בו הוא הכי לבד | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

 

יותר גברים מתאבדים מנשים

אובדן של אדם יקר משפיע על המעגלים שסבבו אותו, שכואבים את מותו. בהתאבדות מצטרפות לזה תחושות שאין בסוגי מוות אחרים, של בושה, אשמה, סטיגמה וצורך בהסתרה. "הסביבה נאלצת להתמודד לא רק עם האובדן שלו אלא גם עם תחושה של אשמה שמופנית כלפיה, מולה הם צריכים להצטדק ולהתגונן. בנוסף, בהתאבדות יש תחושה שיכולנו למנוע את מותו. האשמה פנימית וחיצונית. לכן עמותת "בשביל החיים" הקימה קבוצות תמיכה כדי לתת למשפחות כתובת ומקום בו יוכלו לדבר בחופשיות ולהתקבל ללא סטיגמות, מקום שבו אין דירוג של השכול ואין האשמה", מסבירה ד"ר יוהן ברק.

כמה מהמקרים אפשר היה למנוע?
"אפשר למנוע את רוב ההתאבדויות, עם טיפול נכון, מסגרות טיפוליות ומענה טיפולי. המתאבד רוצה לחיות אבל לא בתנאים הנוכחיים, עם הסבל והכאב. אם נוכל לתת לו טיפול ולעזור לו למצוא את הדרך לחיות עם פחות כאב, רוב הסיכויים שיבחר בחיים". 

מהו אופן ההתאבדות השכיח, והאם הוא משתנה לפי הג'נדר?
"נשים נוטות לבלוע כדורים וגברים מתאבדים בתלייה או ירי. לא ברור אם זה קשור לאמצעים יותר אלימים או לאופי של דפוסי התמודדות עם חווית מצוקה. בכל העולם יותר גברים מתאבדים מנשים, ונתון זה חוצה גילאים. מניעת נגישות היא האמצעי הראשון למניעת התאבדות. כשסגרו את גשר הזהב בסן פרנסיסקו שהיווה "נקודה חמה", כך שלא ניתן יהיה לקפוץ ממנו, שיעור ההתאבדות ירד, ואנשים לא עברו לגשר סמוך אחר. צמצום נגישות יכול להיות גם לגבי תרופות שניתנות ללא מרשם רופא, נשקים, ונקודות חמות נוספות כמו הסאבווי. כשהאמצעי נגיש לו, זה מעלה את הסיכון שהאדם האובדני יתאבד. ללא נגישות ייתכן שה"גל" יעבור והוא יבחר לחיות".

דיכאון (צילום: shutterstock, Nadezda Barkova)
גברים מתאבדים יותר מנשים | צילום: shutterstock, Nadezda Barkova

כמה מניסיונות ההתאבדות הם רצון לאותת על מצוקה?
"אם אדם מגיע למצב שהוא בוחר לפגוע בעצמו, גם אם זה לצורך "תשומת לב" הוא במצוקה גדולה וצריך לעזור לו. לכל פגיעה עצמית יש להתייחס במלוא הרצינות כאילו שיש כוונה למות. כי אם לא נתייחס ונסייע לו בפעם הבאה הוא ינסה שוב ואולי יצליח. בקרב בני נוער (בנות יותר מאשר בנים) יש יותר ניסיונות התאבדות מאשר התאבדויות, כ- 6,000 בשנה בישראל".

האם יש "גלים" של התאבדות, כמו "אפקט ורתר"?
"ידוע שעיסוק לא נכון במדיה, וגלוריפיקציה של המת (בעיקר אם הוא "סלב") יכולים להעלות את הסיכון. מותו של קורט קוביין לא השפיע על עלייה כי קורטני לאב יצאה בצורה נכונה לתקשורת וסיפרה על כך שהיה חולה ועם מה התמודד, כנ"ל לגבי רובין וויליאמס. עיסוק יתר או גלוריפיקציות יכולים לגרום לתופעה של הדבקה ולהעלות את שיעורי התאבדות. חשוב שהתקשורת תתעסק בזה אבל בצורה נכונה, שתתייחס למחלת הנפש והמצוקה, שהמשפחה תדבר על הכאב שנשאר וכך זה לא יעלה את הסיכון".

מה עובר בראשם של אנשים, רגע לפני ההתאבדות?
"קשה לדעת משום שיש ויכוח אם מי שניסה ולא הצליח שייך לאותה אוכלוסיית מתאבדים כמו מי שהצליח. יש חוקר בארה"ב שחקר אנשים שעברו ניסיונות קשים של התאבדות כמו ירייה בראש, ממנה ניצלו רק בזכות מזל. מהמחקר עלה כי יש להם "ראיית מנהרה", זהו מושג שאותו טבע אדווין שניידמן, הראייה והחשיבה מצטמצמת, הם רואים רק דבר אחד – את הכאב והסבל, ואיך אני מפסיק אותו". 

האם אפשר להצביע על נתוני עלייה או ירידה במספר המתאבדים בארץ ובעולם?
"עפ"י נתוני משרד הבריאות כ-500 אנשים בשנה מתאבדים בארץ, כאמור, לרוב גברים מתאבדים יותר מנשים, כאשר קבוצות הסיכון הן בני נוער, עולים חדשים, בני מיעוטים, והגיל השלישי.  באופן יחסי שיעורי ההתאבדות יציבים. בקרב מדינות שהפעילו תוכנית מניעה לאומית כמו ארה"ב, בריטניה וגרמניה חלה ירידה בשיעורי ההתאבדות. התכנית כוללת העלאת מודעות לציבור הכללי, הרחבת מקומות שיכולים לטפל באנשים שנמצאים במצוקה, רצף טיפולי וטיפול במשפחות, כי גם הן נמצאות בקבוצת סיכון".

במצבי מצוקה, יש מי שמקשיב

עמותת "בשביל החיים"- סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-9640222
ער"ן - עזרה ראשונה נפשית- 1201
סה"ר - סיוע והקשה ברשת

>> כך כולנו ניצלנו ממגיפה עולמית גדולה