על הלוגו של עוה"ד שלי, אדם נאור לפי מהקריטריונים המקובלים, חרוטות המילים "חשיבה פורצת דרך". ה"אני מאמין" המקצועי שלו כולל הבטחה ל"פתרונות מיטביים גם כשהמשימה נראית בלתי אפשרית". לכאורה, מילים המבטיחות פתרונות ושינויים מן הסוג שאנו מצפים להם גם מטיפול פסיכולוגי. לאחרונה הפנה אליי לטיפול את חברו, אותו הגדיר כפתוח לטיפול. להפתעתי, הוסיף: "בניגוד לי, שהתפיסה שלי לגבי טיפול סטיגמאטית". מסתבר שגם בקרב אנשים משכילים, העוסקים במציאת פתרונות ושינויים לאנשים, פנייה לטיפול פסיכולוגי עדיין מלווה דעות קדומות וסטראוטיפים. גם כאשר עוברים את המחסום הזה, פנייה לטיפול היא צעד כלל לא פשוט, המחייב ויתור מסוים על שליטה ועל דבקות בפתרונות מוכרים (גם אם לא מוצלחים).
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
ראש השנה מזוהה לעיתים עם התחלות חדשות, כלומר, עם שינויים שחלקם פנימיים, מהסוג שהיינו מצפים שיתרחשו בטיפול. חלק מהקושי לפנות לטיפול הוא רמת ציפיות גבוהות וכוללניות מדי. חלק ממטופליי אף הביע את חששו לאבד את אישיותם האמיתית. למספר מטופלים שלי, שסבלו מרמה גבוהה יחסית של חרדה ו/או דיכאון, שהצעתי להם לבקש מרופא המשפחה לרשום להם ציפרלקס, התרופה הנמצאת בשימוש הנרחב ביותר, הביעו חשש שמא התרופה תפגע ביצירתיות שלהם.
חשש אחר מטיפול (לפחות בשוק הפרטי) כרוך בהשקעה הכספית הגדולה עבור משהו שנתפס כערטילאי, בלתי-מובן וללא מטרות והבטחות ברורות. ברוב המקרים למטפל מקצועי ואחראי גם קשה להתחייב על משך הטיפול. לפעמים חשש זה עומד בפני עצמו ולפעמים הוא מגויס כחלק מההתנגדות לשינוי, בעיקר כשהמועמד לטיפול מוציא את כספו על דברים חשובים פחות ואף מזיקים. דוגמא מצוינת לכך היא אדם הסובל מהפרעת אכילה, המאופיינת בהתקפי זלילה, המוציא כסף רב על אוכל (כולל במסעדות יוקרה), והוא יעדיף סדר עדיפויות זה על פני פנייה לטיפול בהפרעת האכילה.
הסיכון שבשינוי
לתפיסה הכוללנית כל כך לגבי טיפול פסיכולוגי יש סימוכין גם בקרב מטפלים, שחלקם הגדול מעדיף, מסיבות מוצדקות לחלוטין, להתייחס למכלול אישיותו של האדם. הפסיכואנליטיקן אלפרד ביון אף טבע את המונח "שינוי קטסטרופלי" לתיאור השינוי הנפשי המתרחש בטיפול, הכרוך לעיתים בהרס החוויה המוכרת לצורך יצירת חוויה מחודשת של המציאות. למשל, במקרה של גילוי עריות הנשמר בסוד נאלצת המטופלת לוותר על מערך אמונות שלם הכרוך בשלמות המשפחה. שינוי כזה עלול להיות מלווה גם בנסיגה או החמרה זמנית.
אלא שלא כל המקרים דרמטיים כל כך ולא כל השינויים כוללניים כל כך. גם אם השינוי כוללני, ניתן לפרוט אותו לצעדים קטנים והדרגתיים, שמאיימים פחות על האיזון הקיים. למעשה, הדבר נכון לגבי מצבים רבים אחרים בחיים, שבהם תפיסה פרפקציוניסטית מדי עלולה לשתק. רוב הכישלונות בירידה במשקל נובעים מדיאטות קיצוניות שלא ניתן להתמיד בהן לאורך זמן. כמי שנחשב זריז מאוד בעצמי, אני יכול לספר שהדוקטורט שלי, למשל, החל אמנם מ"רעיון גדול", אך סוד ההצלחה היה במעבר למצב של "פקיד קטן" שביצע מדי יום משימה קטנה (ולעיתים קרובות משעממת). "דיאטות כאסח" ומנויים לכל החיים כמעט למכוני כושר מסתיימים לרוב בכישלון חרוץ. באופן פרדוקסלי, שאפתני ההרזיה והחיטוב מצפים לסיפוקים מיידיים, בדיוק כפי שהם מצפים מאכילה מנחמת.
עוד ב-mako בריאות:
>> הדבר הכי מפתיע שגלולות יכולות לעשות לכן
>> מה זה אומר שתנוך האוזן מחובר?
>> המאכלים שעושים לכם שיניים צהובות
הטיפול מספק, בין היתר, אפשרות לקבל תגובה מגורם בלתי מעורב על מאמציכם. חלק גדול מהניסיונות לשינוי עצמי, ולפעמים גם חלק מהטיפולים הקודמים של מטופליי, מבטאים חזרה על פתרון שהניסיון הוכיח כבלתי יעיל, שוב ושוב, לעיתים קרובות משום ש"כך מקובל", בלי לעצור לרגע ולבדוק האם מה שמקובל מתאים להם אישית. לפעמים הפתרון הלא מוצלח הופך לבעיה בפני עצמה. למשל, התמכרות לעבודה עשויה להוביל להישגים בתחום המקצועי, אך ליצור בעייתיות גדולה בחיי הזוגיות. לעיתים גם אנשי מקצוע חוטאים בכך. כבר ראיתי מטופלים שהפסיכיאטר שלהם העלה עוד ועוד את המינון של תרופה שלא הניבה כל שיפור ולעיתים אף החמירה את המצב. אם לא די בכך, פסיכיאטר נוסף שהתבקש לתת חוות דעת שנייה, חשש מהחלפת תרופה שניתנה במינון כה גבוה זמן כה רב.
האם מאמץ עוזר לשינוי?
בתרבות המערבית ההישגית והתחרותית שלנו חונכנו לחשוב שיש יחס ישר בין השקעה לתוצאה. הדבר אולי נכון כשמדובר בלימודים או בקריירה, אך כשמדובר ביחסים בין-אישיים, כמו בחיזור, מאמץ-יתר עלול להיתפס כנואש ולהרחיק אותנו מהתוצאה הרצויה. בחלק מהמקרים של הפרעה בזקפה כתוצאה מחרדת ביצוע נראה גברים, הרגילים להתאמץ על מנת להגיע להישגים, מנסים תרופה אחר תרופה, בחורה אחר בחורה והבעיה רק צוברת תאוצה. קל לנו להבין שלא הגיוני להתאמץ להירדם, למשל, אך מאמץ עלול לפגוע במקרים רבים אחרים, שבהם דווקא היכולת לשחרר (letting go), להרפות מהניסיון לפתור את הבעיה בכל מחיר עשויה להגביר את הסיכויים למציאת פתרון.
על רקע זה, אימצו גישות טיפוליות קונבנציונליות שונות תפיסות וטכניקות מן המזרח, בתוכן "קשיבות" (mindfulness), צורה של תשומת לב מודעת, המאפשרת התבוננות במחשבות בצורה לא שיפוטית, לא מרוכזת בעצמי ובלתי מעורבת. בשני מחקרים שנערכו ע"י מטפלים קוגניטיביים (CBT – Cognitive Behavioral Therapy) נעשה ניסיון לבדוק את הקשרים בין קשיבות ובין תגובות למחשבות אוטומטיות שליליות, המאפיינות אנשים הסובלים מדיכאון וחרדה. במחקר הראשון נמצא קשר שלילי בין קשיבות ושכיחותן של מחשבות כאלו במדגם סטודנטים. במחקר השני שוחזר קשר זה בקרב סטודנטים שפנו לטיפול ונמצא שטיפול בעזרת מדיטציה המבוססת על קשיבות הפחית הן את השכיחות של המחשבות האוטומטיות השליליות והן את תפיסת הקושי להשתחרר ממחשבות אלו.
הבחנה בין מה שניתן ולא ניתן לשינוי
אנשים הפונים לטיפול פסיכולוגי סובלים לעיתים קרובות מחרדה המלווה צורך עצום בשליטה. בטור הקודם במדור זה הזכרנו את אשליית השליטה כמנגנון דרכו מועברת חרדה מהורים לילדיהם. ב"אשליית השליטה" הכוונה לעיוות קוגניטיבי (מחשבתי) הגורם לנו לחשוב שדברים שאינם בשליטתנו נמצאים בשליטתנו, או במילים אחרות, בניסיון נואש, הנובע מחרדה ומגביר אותה, להשליט ודאות במקום לקבל את מרכיב אי-הוודאות הטמון בעתיד. אשליה זו, המאפיינת אנשים חרדתיים, מקשה מאוד על הבחנה מציאותית בין מה שניתן לעומת מה שאינו ניתן לשליטה ולשינוי וחלק מטיפול פסיכולוגי מוצלח אמור לעזור למטופל להבחין בין השניים. הבחנה זו באה לידי ביטוי בתפילת השלווה מהווה גם אבן פינה בשיטת 12 הצעדים להתמודדות עם התמכרויות שונות:
אלי,
תן בי את השלווה
לקבל את הדברים
שאין ביכולתי לשנותם
הכוח לשנות
את אשר ביכולתי
והתבונה להבחין
בין השניים
לפעמים ההשלמה עם מצבים מסוימים היא-היא השינוי, או באווירת ראש השנה, ההתחלה החדשה המתבקשת ואילו ניסיונות להילחם במצבים שאינם ניתנים לשינוי מבטאת הכחשה של המציאות.
*פרופ' גידי רובינשטיין הוא פסיכותרפיסט בקליניקה בת"א ונמנה על סגל ביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית נתניה.