מוצ"ש. אני חוזרת מ"שיחהליכה" עם חברה, מעודדת ומלאת אנרגיה של התחדשות אחרי שבת מנומנמת. זו שעתן היפה של ההחלטות לשבוע הנוכחי, לשנה הבאה, לעשור החדש.

אני מחליטה שזהו - מהיום אני צועדת 3 פעמים בשבוע, נגמלת מסוכר, מתחילה לארח את כל ארוחות השישי אצלי במטבח, מקדישה כל יום שעתיים לפחות לכתיבה, לא אוגרת יותר ניירות. נהיית אדם מאורגן ותקתקן ומוסיפה גם ביקור דו-שנתי אצל השיננית, כולל לילדים. עוד ועוד החלטות מוצקות שעושות לי הרגשה של סדר פנימי וחיצוני. רק מה, עד מחר בבוקר מרביתן יתאדו.

>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?

למה זה ככה?  למה כל כך קשה לנו לעבור מההחלטה של מוצ"ש לפעולה של ראשון בבוקר, מה שהאמריקאים קוראים מtalking the talk- ל-walking the walk?

חלק מזה נובע מהאנושיות שלנו. מהעובדה שאנחנו יצורים דחיינים ויש לנו מוח שמחווט ככה שנעדיף להתאמץ פחות, ואם כבר, אז רק בשביל תוצאות מידיות ונעימות. אגב אמריקה, שם מאוד מקובל לעשות רשימות של "החלטות לשנה החדשה" – אלא שהסטטיסטיקות מראות שרק 8% מאלה שכתבו הבטחות יצליחו גם יצליחו לממש אותן במלואן.

העובדות הללו לא גורמת לי עצמי לזנוח את הרשימות (אני מאלה שכותבים ומצהירים לעצמם בכתב על החלטות ומשאלות). אבל אני רוצה להוסיף כאן "נספח לחוזה": 3 מחשבות, או אם תרצו אז צעדים או מעקה, שיובילו אתכם למימוש החלטה.

גורל
כמה פעמים אמרתם לעצמכם "ממחר דיאטה"? | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

1) קודם כל – תחליטו להחליט

כולנו משהים, דוחים, מעבירים החלטות מרשימה לרשימה כמו תפוח אדמה לוהט ומתרצים את זה לעצמנו ("אני עוד לא בשלה לבצע את זה"). ככל שההחלטה כבדה יותר כך היא נוטה להתעכב: לאיזו פקולטה להירשם? להתחתן איתה? להתגרש ממנו? לעשות עוד ילד? להודיע על התפטרות ולצאת לחפש את מה שאני באמת זקוק לו?

תבינו: את רוב ההחלטות הקשות אנחנו לוקחים בתנאים של אי ודאות, כששני צדי המשוואה מקיימים ביניהם יחס כמעט חופף של 49%-51%. זה בלתי נמנע כשחושבים על זה: הרי החלטות של 80%-20% קל יותר לקחת. כל כך קל שהן בכלל לא יהיו מועמדות לרשימה החגיגית של השנה החדשה.

אני לא בעד קבלת החלטות אימפולסיבית, ויש בהחלט כאלו שדורשות הריון ארוך של מחשבה. אבל עם יד על הלב - כל אחד מאיתנו יודע מתי הוא תקוע ודוגר שנים על החלטה שכבר מזמן היה צריך לקחת. לא להחליט זה בעצם להחליט להישאר תקוע, וזאת החלטה מוצקה מאוד. אז קדימה, תנועו. 

עכשיו, איך נעים? לפי העיקרון הבא:

עוד ב-mako בריאות
>> נבדק מדעית: זה האורך של הנמנום המושלם
>> מקפידים להתאמן ולא מתחטבים? כנראה שזאת הסיבה
>> זה גאוני: הטריק שיעזור לכם להפסיק לנשנש

2) לזוז עכשיו, לדייק אחר כך 

"תחילי מלהזיז אצבע כשאת שוכבת במיטה/ תתחילי מלהזיז אצבע, החלטה", כתב אריאל הורוביץ בשיר "גשם". את העיקרון הזה לימדה אותי מירב חברתי כשבאה כמו רוח סערה לפרוק איתי (טוב, בעצם לפרוק עבורי) את הדירה החדשה. היא מצאה אותי עומדת מוקפת ארגזים במטבח, אימפוטנטית, ומיד נזפה בי: "מה נתקעת? קדימה, לפרוק!". הסברתי לה באיטיות שעדיין לא החלטתי איפה יגורו הצלחות, אבל מירב ממש לא נפלה לפח הזה. היא התנפלה על הארגז והודיעה לי ש"קודם כל נעביר את הצלחות לאיזה מדף. אחר כך, כשיהיה לך זמן, את כבר תמצאי לזה מקום יותר מדויק". במילים אחרות, קודם כל נעשה. אחר כך נעשה לזה פיין טיונינג.

לוח משימות
לא בבת אחת: התחייבו רק להחלטה אחת בכל תקופה נתונה | צילום: Shutterstock

אחד המכשולים הגדולים שעומדים בינינו לבין מימוש ההחלטות שלנו הוא הפחד שלא נעשה את זה נכון מהרגע הראשון, או שזה לא יהיה "הכי נכון". ובכן, באמת יש סיכוי גדול שזה לא יהיה הכי נכון. אבל אם לא נתחיל, לא נדע גם לתקן. סביר להניח שחלק מהצלחות יעברו למדף אחר בהמשך.

3) שינויים הם כמו אורז: עדיף אחד אחד

תתחייבו רק להחלטה אחת בכל תקופה נתונה. כמאמר הפתגם העממי, "להרוג תורכי ולנוח". נכון שלפעמים אתם מתמלאים באיזו תחושה על גבול המאניה שהנה, יש לי כוחות ואני הולך לעשות את זה עכשיו בכל החזיתות - אבל זהו, שלא. מימוש החלטה (קטנה כגדולה) תמיד דורש התגייסות, שינוי, הפעלת שרירים, וזה מעייף. בבנק הכוחות שלנו התקציב מוגבל, אז דבר אחרי דבר.

וקחו איתכם לדרך את ההמלצה של נתן אלתרמן  מ"הטור השביעי":

"תקלע בתורכי, ותשכב קצת לנוח,
תקלע בתורכי, ותלך קצת לשוח,
תקלע בתורכי, ותשב לאכול,
וזכור: הבריאות היא למעלה מכל".

שנה טובה, חברים.

שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית, מרצה על פסיכולוגיה חיובית, מוזיקאית וסופרת