הליצן מ"זה" קריפי בעיניכם? ההסבר לזה קשור לפסיכולוגיה יותר מאשר לקולנוע

נו, ראיתם כבר את "זה"? יודעים מה, לכו אחורה: האם אתם חלק מ-197 מיליון הגולשים שצפו בטריילר של הסרט והפכו אותו לטריילר הנצפה ביותר בכל הזמנים? כי אם אכן צפיתם בסרט, בטריילר או במיני-סדרה משנות ה-90 בכיכובו של טים קארי – אז אתם כבר יודעים כמה הליצן פניווייז מעורר תחושה קריפית גם אם אתם לא מכירים את עצמכם כסובלים מליצנופוביה.

>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?

אם כבר הגענו אליה, אז נדייק: פוביה מליצנים נקראת קולרופוביה. המדריך האמריקני העדכני להפרעות נפשיות, ה-DSM-IV, לא מכיר בה כהפרעה בפני עצמה, אבל הוא כן מאגד את הפחד מליצנים כחלק מפוביה כללית מפני דמויות מחופשות. בעשור שעבר פורסמו תוצאות מחקר של אוניברסיטת שפילד שהוכיח לכאורה שליצנים רפואיים מפחידים חלק מהמטופלים, אלא שעורכי המחקר חזרו בהם בטענה ששגו בשלב התשאול ולמעשה גנזו את התוצאות, כך שנכון להיום, קולרופוביה היא כינוי רווח ולא הגדרה פסיכיאטרית.

הפרופסור לפסיכולוגיה פרנק טי. מק'אנדרו הוא החוקר המוסמך ביותר שעשה סדר בפוביה הלא רשמית הזאת, ששבה לסדר היום על רקע ההצלחה המסחררת של "זה" (ושהובילה לגל של ביטול הופעות ליצנות – כפי שהתריעה השבוע איגוד הליצנים העולמי, ה- (WCA.

מק'אנדרו פרסם לפני כשנה מחקר תחת הכותרת "טבעה של הקריפיות", שבו השתתפו 1,341 אנשים בגילאי 18-34 (וכן, הנשאלים טענו שהמקצוע הכי קריפי הוא ליצנות). בקצרה, המחקר העלה שתחושת ה"קריפיות" נוצרת כשאדם לא יודע איך להגיב לסיטואציה או לאדם שמולו. הממצאים נראו כמשלימים דברים שהתגלו במחקרים על קולורופוביה, שהעלו כי הפחד קשור לאיפור הכבד ולתחושה שהליצן מסתיר את זהותו האמיתית ואת כוונותיו.

במאמר שפרסם מק'אנדרו אודות המחקר הוא מנה את מה שהנשאלים הגדירו כ"תכונות קריפיות". בין היתר מופיעות ברשימה תכונות גופניות יוצאות דופן כמו עיניים בולטות, חיוך מוזר ואצבעות ארוכות, אלא שהתכונות הללו לבדן אינן מייצרות בהכרח תחושה של קריפיות: לפי המחקר, הן רק מגבירות ומדגישות התנהגויות מסוימות – שהן הטריגר האמיתי לתחושה הקריפית.

עוד ב-mako בריאות:
>> נבדק מדעית: זה האורך של הנמנום המושלם
>> מקפידים להתאמן ולא מתחטבים? כנראה שזאת הסיבה
>> זה גאוני: הטריק שיעזור לכם להפסיק לנשנש

ה"התנהגויות הקריפיות" שהעלו הנשאלים היו שונות, משונות ומגוונות – החל ב"נטייה להסיט את השיחה לנושאים מיניים" וכלה ב"אי-הפנמה של האיסור על הבאת זוחלים למשרד". אם לחזור לליצנים שלנו, הרי שמבחינתו של מק'אנדרו, התגובה שלנו לליצנים היא אכן תגובה מוגברת – כלומר, ההתנהגות שלהם + המראה שלהם = קריפי. בהינתן שכל המטרה באיפור ובלבוש של ליצן הוא יצירת תכונות גופניות יוצאות דופן, ובהינתן שהליצן המצוי מציג שילוב של הסתרת זהות והתנהגות משונה, אנחנו מקבלים מין מתכון מושלם לתחושה קריפית.

מק'אנדרו הזכיר מחקר שערך הפסיכולוג הקנדי רמי ניידר על קולרופוביה – מחקר שבו עלתה לראשונה הטענה שפחד מליצנים נובע מכך שהם מסתירים את זהותם ואת כוונתם. "זה עקבי לחלוטין עם ההיפותזה שלי על כך שליצנים הם קריפיים בגלל אי-הבהירות שמקיפה אותם", כתב מק'אנדרו. "הם נראים שמחים, אבל אנחנו לא יודעים אם זה נכון. והם נוהגים בשובבות, מה שמעמיד אנשים רבים על המשמר. אנשים שצופים בליצנים לא יודעים לעולם אם הם עומדים לקבל עוגה בפרצוף או להיות הקורבנות של תעלול אחר. והמראה הפיזי של הליצן – הפאה, האף הגדול והאדום, הבגדים המשונים – מגבירים את אי הבהירות בנוגע לדבר הבא שהוא יעשה".

מק'אנדרו סיים את מאמרו בהבהרה שגם "אנשים רגילים" מקריפים אותנו (הוא מזכיר שמפחלצים וקברנים הם הבאים בתור אחרי ליצנים במדד הקריפיות שנוצר במחקר שלו), אבל טען שהם לא קרובים למיצוי כל מה שקריפי כמו ליצנים. "יש להם נעליים גדולות למלא", סיכם מק'אנדרו והזכיר לנו שגם אנחנו קצת קולרופובים.