האנושות סימנה אויב מסוכן ובלתי נראה. זה עשוי להסתיים באיסור על מכירת מסטיקים 

ניו ג'רזי, נובמבר 2029. אישה נכנסת לחנות קנאביס, מושיטה למוכר תעודה מזהה ומקבלת שקית נייר ממותגת. אף אחד לא מרים גבה: מאז אפריל 2022 זה חוקי לחלוטין. עכשיו האישה עוצרת ליד הקופה, מחפשת חפיסת מסטיקים – ואין, כי מי שימכור אחת כזאת יסתכן בקנס של עד 25 אלף דולר. מריחואנה חוקית, מסטיק לא: זאת עשויה להיות המציאות בניו ג'רזי בעוד שלוש שנים בדיוק.

הכל התחיל לפני כחודשיים, כשהפוליטיקאיות שאמה היידר ומרג'י דונלון הניחו על שולחן בית המחוקקים במדינה הצעת החוק להגנה מפני מיקרופלסטיק – חלקיקים זעירים שנוצרים מהתפרקות של מוצרי פלסטיק, או שמיוצרים מלכתחילה בגודל מיקרוסקופי. בשנה הראשונה תופיע על האריזה הודעה קטנה; בשנה השנייה תבוא אזהרה בולטת, באנגלית ובספרדית, "מוצר זה מכיל מיקרופלסטיק"; בשנה השלישית יוטל איסור מכירה. ואין מדובר רק במסטיקים, אלא ברשימה שלמה של מוצרים – הכוללת בין השאר שקיות תה, קפה טחון, אבקת טלק, מזון לחיות מחמד, קוסמטיקה, חומרי ניקוי, וגם צלחות וסכו"ם מפלסטיק.

לפלסטיק עוד נחזור בהרחבה, אבל קודם בואו נבין מה יהיה עם המסטיקים שלנו. הרי זה לא הניסיון הראשון להכחיד אותם, אבל עד היום הסיבה הייתה מה שהם משאירים אחריהם, ולא מה שהם משאירים בתוכנו. סינגפור הגבילה את מכירת המסטיקים בשטחה כבר ב-1992 בגלל הטינופת שהם גורמים לה; בבלגיה ובבריטניה קיימות יוזמות שמטילות על היצרנים אחריות למימון ניקוי פסולת מסטיקים מהרחובות; ואילו ממשלת הולנד פנתה לאחרונה רשמית לנציבות האירופית בבקשה לאסור מכירת מסטיקים המכילים פלסטיק בשל הנזק הסביבתי שהוא גורם. בניו ג'רזי מצטרף לנימוק הוותיק חשש מסוג אחר: מה לגבי חלקיקי הפלסטיק הזעירים שמשתחררים מהמסטיק כשאנחנו לועסים אותו? לפי שאמה היידר הם מגיעים לדם, לכבד, לריאות, למוח וגם לחלב אם. מה זה אומר על הבריאות שלנו?

השחקנית וגורואית הבריאות גווינת' פאלטרו, הזמרת ליאן ריימס וכוכב הפוטבול טרוי אייקמן עברו טיפולי החלפת פלזמה, שבין היתר אמורים לסלק מיקרופלסטיק מהדם. השחקן אורלנדו בלום סיפר ששילם כ-10,000 דולר עבור טיפול כזה

המאבק במיקרופלסטיק לא מתחיל בניו ג'רזי, ולא נגמר במסטיקים. באפריל הודיעו שר הבריאות של ארה"ב רוברט קנדי הבן וראש הסוכנות להגנת הסביבה לי זלדין על צעדים להתמודדות עם נזקי החומר. המיקרופלסטיק צורף גם לרשימת המזהמים המועמדים לפיקוח במי השתייה, ומשרד הבריאות האמריקאי הכריז על השקעה של 144 מיליון דולר במחקר בנושא. אבל יש אנשים עשירים ומפורסמים שלא מחכים לתוצאות של שום מחקר, ומוכנים לשלם כבר עכשיו סכומי עתק כדי להיפטר מחלקיקי הפלסטיק שבגופם.

המיליארדר בריאן ג'ונסון, ה"ביו-האקר" שמשקיע מיליונים בניסיון להאט את הזדקנות גופו, מפרסם ברשתות החברתיות את רמות המיקרופלסטיק בדמו ובזרע שלו – וטוען, שיהיה בריא, שהוא הצליח להפחית את רמתן בזרע לאפס. השחקנית וגורואית הבריאות גווינת' פאלטרו, הזמרת ליאן ריימס וכוכב הפוטבול טרוי אייקמן עברו טיפולי החלפת פלזמה, שבין היתר אמורים לסלק מיקרופלסטיק מהדם; גם השחקן אורלנדו בלום סיפר ששילם כ-10,000 דולר עבור טיפול כזה. אליהם הצטרף הפודקאסטר ג'ו רוגן, שפרסם באינסטגרם תמונה של שקית הפלזמה שהוצאה מגופו. רוגן, שהשווה את ההליך להחלפת שמן במכונית, סיפר שאנשים שעברו את הטיפול מדווחים על שינה טובה יותר והתאוששות מהירה יותר.

חשוב לציין שיעילות הטיפולים למניעת נזקים בריאותיים ממיקרופלסטיק טרם הוכחה במחקרים קליניים, והנה הגענו למה שבאמת מעניין בסיפור הזה: גם לטענה שהמיקרופלסטיק מזיק לבריאות עדיין אין כל הוכחה מדעית חותכת. ואם ככה, אז השאלה היא מה בעצם קורה פה. הרי לא יכול להיות שפוליטיקאים סתם מנצלים פחדים של בני אדם כדי להרוויח כותרות, נכון?

כל הפחדים כולם

אין ויכוח שהמיקרופלסטיק נמצא כמעט בכל מקום. בבקבוק המים שאנחנו שותים ממנו, בבגדים שאנחנו לובשים, במוצרי הטיפוח שבחדר האמבטיה. במחקר שנערך ב-2024 באוניברסיטת קולומביה בניו יורק זיהו חוקרים כ-240 אלף חלקיקי פלסטיק בממוצע בליטר מים מבוקבקים, ובמחקרים אחרים נמצא ששקיקי תה עלולים לשחרר כמויות גדולות של חלקיקי פלסטיק למים החמים. באיחוד האירופי החלו כבר ב-2023 להגביל מכירה של מוצרים המכילים מיקרופלסטיק שהוסף להם במכוון, ובהם סוגים מסוימים של נצנצים וחרוזי פילינג. בשנתיים הקרובות תוגבל גם מכירתם של מוצרי קוסמטיקה וניקוי מסוימים. אבל בעוד הנזקים הסביבתיים של הפלסטיק הם עניין מוכח, עדיין המדענים מנסים להבין מה המשמעות הבריאותית של חשיפה לחלקיקים שלו.

הפודקאסטר ג'ו רוגן פרסם באינסטגרם תמונה של שקית הפלזמה שהוצאה מגופו. רוגן, שהשווה את ההליך להחלפת שמן במכונית, סיפר שאנשים שעברו את הטיפול מדווחים על שינה טובה יותר והתאוששות מהירה יות

בעשורים האחרונים נחשדו לא מעט חומרים כמסוכנים לבריאות. האזהרות עוררו פחד בציבור ובמקרים מסוימים גם חקיקה שהגבילה את השימוש בהם – לפעמים שנים לפני שהתברר מהו הסיכון האמיתי, אם בכלל. בחלק מהמקרים הוא היה קטן בהרבה משחשבו, באחרים הוכח שהחששות היו מוצדקים, ויש גם ויכוחים שלא הוכרעו עד היום.

המקרה הזכור ביותר הוא זה של המונוסודיום גלוטמט, או בקיצור MSG, מעצים הטעם הנפוץ באוכל אסייתי. ב-1968, במכתב שפרסם רופא אמריקאי בכתב עת רפואי מוביל, תוארו מקרים של נימול, חולשה ודפיקות לב אחרי ארוחות במסעדות סיניות, והועלתה האפשרות שזה באשמת ה-MSG. כך נולדה "תסמונת המסעדה הסינית", שזכתה לסיקור עיתונאי בין-לאומי. התוצאה: מסעדות בכל ארה"ב שינו שלל מתכונים ומיהרו לתלות שלטי "ללא MSG". אלא שבשנות ה-90 החלו להתפרסם מחקרים שהפריכו את ה"תסמונת", וכיום ה-FDA מגדיר את המונוסודיום גלוטמט כבטוח לשימוש.

עוד מקרה זכור הוא הממתיק המלאכותי סכרין, שה-FDA ביקש לאסור את השימוש בו ב-1977 בעקבות מחקרים שמצאו כי הוא מחולל סרטן בחולדות. מתנגדי האיסור הצביעו על כך שהחולדות קיבלו כמות השווה לכ-800 פחיות של משקה דיאט ביום (!) והקונגרס ביטל את האיסור; במקומו חויבו היצרנים להדפיס על כל מוצר שמכיל סכרין אזהרה שהוא עלול להזיק לבריאות. האזהרה נשארה על המוצרים יותר מ-20 שנה – ובשנת 2000 הוסרה, כשהתברר שהסרטן בחולדות נגרם ממנגנון שקשור לשתן שלהן, ושאינו קיים בבני אדם.

גם הקפה היה בעבר ברשימת החומרים החשודים כמסרטנים. בתחילת שנות ה-90 סיווגה אותו הסוכנות הבין-לאומית לחקר הסרטן כחומר שעלול להיות מסרטן, אך כעבור 25 שנה ולאחר בחינה מחודשת של מאות מחקרים, אותה סוכנות קבעה שאין די ראיות לכך. גם הממתיק אספרטם עורר כותרות מדאיגות כשסווג ב-2023 כ"אולי מסרטן", אלא שבאותו יום ממש הבהירו מומחי ארגון הבריאות העולמי כי אין הצדקה לשנות את מגבלת הצריכה היומית הקיימת. בשני המקרים, הכותרות היו גדולות משמעותית מהסכנה האפשרית – ובעיקר חד-משמעיות בהרבה מהמסקנות המדעיות.

היו גם מקרים שבהם התברר שהאמת פשוט מורכבת. עשרות שנים הוזהר הציבור מפני צריכת שומן, שנחשב לאחד הגורמים המרכזיים למחלות לב; ההמלצות הובילו לפריחה של מוצרים דלי שומן, ורבים העדיפו מרגרינה על פני חמאה מתוך מחשבה שהיא בריאה יותר. רק בהמשך התברר ששומן טראנס, שבעבר היה קיים במרגרינה בכמות גדולה, מעלה את הסיכון למחלות לב – ורשויות הבריאות בארה"ב פעלו להוציא מהמזון את השמנים המכילים אותו. כמו כן, ב-2016 נחשף במאמר בכתב העת JAMA Internal Medicine כי תעשיית הסוכר מימנה מחקרים שהמעיטו בסכנות הסוכר והדגישו את הסכנות שבשומן. אבל האם האזהרות מפני שומן היו שגויות? לא לגמרי. גם היום מומלץ להגביל צריכת שומן רווי, אבל כבר ברור שלא כל סוגי השומן מזיקים באותה מידה, ושמוצר דל שומן אינו בהכרח בריא יותר.

בחודש שעבר, זמן קצר לפני שהמסטיק עשה כותרות, פורסם מחקר שלפיו המים החמים בכוסות נודלס להכנה מהירה עלולים לגרום לשחרור חלקיקי מיקרופלסטיק מהאריזה אל המזון. אבל המחקר לא בדק אם אכילת הנודלס גורמת נזק

והיו גם אזהרות שהתבררו כמוצדקות, ושבחלק מהמקרים אפילו הגיעו מאוחר מדי. כך היה עם נזקי העישון, החשיפה לאסבסט והשימוש בעופרת בדלק. גם סביב פלסטיק כבר ננקטו צעדים בעקבות ממצאים מדאיגים: ב-2011 אסר האיחוד האירופי להשתמש ב-BPA – חומר כימי המשמש לייצור סוגים מסוימים של פלסטיק – בבקבוקי תינוקות. בסוף 2024 הורחב האיסור לחומרים ולמוצרים הבאים במגע עם מזון. עכשיו הפלסטיק שוב בכותרות, ושוב נשאלת השאלה מה עומד מאחוריהן.

מקום לדאגה

מיקרופלסטיק הוא שם כולל לחלקיקי פלסטיק קטנים מ-5 מ"מ, בערך גודלו של גרגר אורז ומטה; חלקיקים קטנים במיוחד, שגודלם פחות מאלפית המילימטר, מכונים ננופלסטיק. מיקרופלסטיק שמיוצר במפעלים קיים במוצרי צריכה שונים, בין השאר בפולימר שמקנה למסטיק את הגמישות שלו. אבל רוב המיקרופלסטיק נוצר מבלאי והתפרקות של מוצרי פלסטיק גדולים יותר, כמו בקבוקי מים, קרשי חיתוך, קומקומים חשמליים ובקבוקי תינוקות. משם מגיעים החלקיקים גם למזון עצמו, ומיקרופלסטיק אכן נמצא בדגים ובפירות ים, במלח, בדבש, בסוכר, בבירה, בחלב ובבשר.

ד"ר אופיר לבון, מנהל היחידה לפרמקולוגיה וטוקסיקולוגיה קלינית במרכז הרפואי כרמל: "פלסטיק הוא למעשה קבוצת חומרים שנעשה בה שימוש במגוון מוצרים. בתהליך הייצור מחברים את הפלסטיק עם חומרים נוספים, 'תוספי פלסטיק', שיש להם פוטנציאל רעילות כשהם מתפרקים ומתבלים. החלקיקים הקטנים ביותר, שהופכים לננופלסטיק, מתפרקים ומתפזרים בעולם, ומדובר בחומר קטן כל כך שיש לו יכולת להגיע לתאים. ברגע שהוא נכנס לתאים, הוא עלול לעורר תגובות דלקתיות".

"הכוונות טובות, אבל התרומה של החוק המוצע נמוכה עד חסרת ערך", אומר ד"ר אופיר לבון, מנהל היחידה לפרמקולוגיה וטוקסיקולוגיה קלינית ב"כרמל". "אנשים נוגעים בפלסטיק כל היום, אז המסטיק זה הסיפור שלכם? על זה נדבקתם?"

"אנחנו מוקפים במקורות מיקרופלסטיק בחיי היום-יום", מסבירה פרופ' אינס צוקר מבית הספר להנדסה מכנית באוניברסיטת תל אביב. "בגדים סינתטיים שפולטים סיבים זעירים בכביסה, צמיגי מכוניות שנשחקים בנסיעה, אריזות, שקיות וכלים מפלסטיק. במיוחד כשהפלסטיק חשוף לשמש ולחום, השחיקה שלו נעשית משמעותית יותר. חשוב להבין שהחלקיקים הזעירים האלה לא נעלמים כשהפלסטיק מתפורר: הם מתפזרים בקרקע, במקורות מים ובאוויר, ומשם מוצאים את דרכם גם אל הגוף שלנו, דרך המזון שאנחנו אוכלים, המים שאנחנו שותים והאוויר שאנחנו נושמים".

ומה זה עושה לנו?
"הבעיה הראשונה היא שמדובר בזיהום מאוד עמיד, פלסטיק יכול להישאר בסביבה הרבה זמן. כבר שנים אנחנו יודעים שבעלי חיים ימיים בולעים את החלקיקים, וזה משפיע על ההזנה והגדילה שלהם. אבל בשנים האחרונות מחקרים הראו שיש נוכחות של מיקרופלסטיק גם ברקמות שונות בגוף האדם".

בחודש שעבר, זמן קצר לפני שהמסטיק עשה כותרות בהקשר הזה, פורסם בכתב העת המדעי Journal of Food Composition and Analysis מחקר שהצביע על כך שבכוסות נודלס להכנה מהירה – אותם מכלים ששופכים לתוכם מים רותחים ומחכים כמה דקות – המים החמים עלולים לגרום לשחרור חלקיקי מיקרופלסטיק מהאריזה אל המזון. הממצאים הובילו לכותרות שהזהירו מפני אכילת נודלס ישירות מהכוס, אבל גם כאן חשוב להבחין בין גילוי החלקיקים ובין הוכחת סכנה בריאותית: המחקר דיבר על שחרור מיקרופלסטיק מהאריזות, ולא בדק אם אכילת הנודלס גורמת נזק.

מחקרים בבעלי חיים העלו אפשרות שחלקיקי מיקרופלסטיק עלולים לפגוע בתאים ולשבש תהליכים ביולוגיים שונים, אלא שעדיין לא ברור אם ההשפעות הללו קיימות גם אצל בני אדם שנחשפים למיקרופלסטיק ביום-יום – ובאילו כמויות. "זו בדיוק השאלה הכי חשובה, והתשובה היא שאנחנו לא באמת יודעים", אומרת פרופ' צוקר. "היום אני יכולה להגיד רק שיש סיבה לדאגה, אבל אין סיבה להיכנס לפאניקה. ומה שמטריד אותי אישית זו לא העובדה שאנחנו מוצאים פלסטיק בעוד ועוד מקומות, אלא מה המשמעות של הנוכחות הזאת. האם הוא גורם לנזק? אילו חלקיקים יגרמו לנזק ובאילו ריכוזים? יש עוד עבודה על זה".

פרופ' אינס צוקר, בית הספר להנדסה מכנית באוניברסיטת תל אביב: "יש סיבה לדאגה, לא לפאניקה. מה שמטריד אותי זה לא שאנחנו מוצאים פלסטיק בעוד ועוד מקומות, אלא השאלה אם הוא גורם לנזק. יש עוד עבודה על זה"

בתחילת השנה פרסמו חוקרים מסינגפור סקירה של המחקרים שבדקו את השפעות המיקרופלסטיק והננופלסטיק על בריאות האדם. הממצאים הצביעו על קשר בין רמות גבוהות של חלקיקי פלסטיק בדם וברקמות למדדי דלקת ואירועי לב, ובין נוכחותם במערכת העיכול לשינויים בהרכב חיידקי המעיים. בתחום הפוריות, מחקרים בגברים הצביעו על קשר בין חשיפה לפלסטיק ובין ירידה באיכות הזרע. אבל כשהחוקרים בחנו את היקף הידע הקיים, התברר שמתוך אלפי רשומות קיימות במאגרי מידע, רק 25 מחקרים עסקו במדידת חלקיקי פלסטיק בגופם של בני אדם חיים ועמדו בסטנדרטים מדעיים; ברבים מהם לא הייתה כלל קבוצת ביקורת. החוקרים הדגישו כי הממצאים מעלים חשש ממשי, אבל אינם מאפשרים לקבוע שהפלסטיק הוא שגרם למחלות ולתופעות שנצפו.

ב-2024 פרסמו חוקרים מאיטליה ב-The New England Journal of Medicine מחקר שבדק דגימות של רובד טרשתי שהוסר מעורקי הצוואר של 257 מטופלים במהלך ניתוח. אצל 150 מהם נמצאו חלקיקי פלסטיק. בין המנותחים שבגופם נמצאו חלקיקים היו פי 2.7 מקרים של התקף לב, שבץ ומוות – ממצא שהוביל לכותרות על הסכנה הקטלנית הטמונה במיקרופלסטיק. אבל זוכרים את החוקרים מסינגפור? אז הם הצביעו על מגבלות מתודולוגיות במחקר, בין השאר בגלל אופן מדידת הפלסטיק, ואילו מדענים אחרים העירו שלא נבדק אם הדגימות זוהמו בפלסטיק במהלך העבודה במעבדה. לכן, אף שהמחקר מצא קשר סטטיסטי חזק, הוא לא הוכיח שהפלסטיק גרם לאירועי הלב.

נו, ונגיד שהלך המסטיק

ד"ר עידו פלדור, ממלא מקום מנהל המחלקה לנוירוכירורגיה במרכז הרפואי שערי צדק, מכיר היטב את המחקר מאיטליה. "אנחנו יודעים שמצאו פלסטיק בחומר שמוציאים מעורקי הצוואר, ויודעים שבטווח הארוך יש לאנשים האלה יותר מחלות לב ואירועים מוחיים, אבל זה קשר מאוד לא ישיר. במחקרים האלה יש המון משתנים ואי אפשר לקבוע דבר חד-משמעי".

מה כן אפשר לקבוע על מיקרופלסטיק בהקשר הרפואי?
"יש הרבה מידע, אבל בסך הכל מדובר ברמזים לזה שהחומר כנראה לא טוב לגוף. זה לא אומר שיש משהו פרקטי לעשות עם זה: אין תרופה, ניתוח או טיפול שיכולים למנוע את זה".

וזו בעיה גדולה.
"בעיה נוספת היא שמעט מאוד אנשים לא שתו מבקבוק או מכוס פלסטיק. היכולת למנוע חשיפה לפלסטיק מוגבלת מאוד, ולכן אנחנו גם לא יכולים לדעת כמה המיקרופלסטיק מזיק ובאיזו כמות".

ד"ר לבון מוסיף: "אנחנו לא באמת מבינים את כל ההשפעה של הפלסטיק, אין לנו מידע כמה הוא בעייתי. ויכול להיות שהוא באמת לא כזה בעייתי, אבל למה לקחת סיכון, והשאלה היא איך אני מצמצם את החשיפה".

מנקודת מבט של טוקסיקולוג, למה לדעתך המיקרופלסטיק הפך לנושא שמפחיד כל כך הרבה אנשים?
"כי יש תחושה של חוסר שליטה ואי-ודאות, שתמיד מטרידים אנשים. ופה עוד מדובר בחומר שנמצא באוויר, בכל מקום".

כשמתפרסם שנמצא מיקרופלסטיק במוח, בדם או בשליה, איך טוקסיקולוג קורא כותרת כזו? מה ההבדל בין "נמצא בגוף" ובין "מזיק לגוף"?
"כשחומר נכנס לגוף שלי כי נשמתי, אכלתי או שתיתי אותו, הרבה פעמים הוא גם יוצא. יש גם חומרים שנשארים הרבה מאוד זמן בגוף, והשאלה היא אם הם יוצרים תהליכים לא בריאים. יש חומר שנכנס ולא מהווה סיכון בריאותי, ואולי גם הפלסטיק לא יקצר את תוחלת החיים שלי, לא יגרום למחלות כרוניות ולא יגרום להשפעה. אבל מצד שני, אם אפשר שהוא לא יהיה בכלל בגוף שלי – הכי טוב".

במחקר שנערך ב-2024 באוניברסיטת קולומביה זיהו חוקרים כ-240 אלף חלקיקי פלסטיק בממוצע בליטר מים מבוקבקים. במחקרים אחרים נמצא ששקיקי תה עלולים לשחרר כמויות גדולות של חלקיקי פלסטיק למים החמים

בינואר השנה פורסם ב"גרדיאן" הבריטי תחקיר שבו טענו מדענים כי חלק מהמחקרים העוסקים בהשפעות המיקרופלסטיק מבוססים על טעויות. לדבריהם, אחת השיטות הנפוצות לזיהוי פלסטיק בגוף מבלבלת בין שומן טבעי ובין פלסטיק; לפי עדויותיהם, בחלק מהמעבדות לא וידאו גם שהפלסטיק אינו מגיע פשוט מהכפפות או מהמבחנות. מדען אחד סיכם מחקר מרכזי בתחום במילה "בדיחה".

פרופ' צוקר מכירה את הוויכוח. "במקביל לממצאים על פלסטיק ברקמות שונות, התחילה ביקורת מדעית רצינית על השיטות שבהן אנחנו מודדים פלסטיק בגוף", היא אומרת. "זה קורה כי קשה להבחין בין פלסטיק ובין החומרים הטבעיים שיש ברקמה, וחסרה החוליה שמחברת בין ריכוז של פלסטיק ובין פגיעה בריאותית מוגדרת".

מה אנחנו כצרכני פלסטיק יכולים וצריכים לעשות?
"להפחית שימוש בפלסטיק, וקודם כל בפלסטיק חד-פעמי. הוא הזול ביותר, החלש ביותר והמתפרק ביותר. אנחנו מייצרים כמויות עצומות, במיוחד בישראל. מצד שני, אנחנו לא צריכים להפוך את הפלסטיק לאויב. עדיין הוא אחד הפתרונות הטובים ביותר שיש בלא מעט יישומים – בתעשיית הרכב, באלקטרוניקה, בתעופה. זה חומר מדהים שאנחנו צריכים להמשיך להשתמש בו, פשוט לצמצם היכן שאפשר".

מה דעתך על הצעת החוק שהוגשה בניו ג'רזי?
"זה חיובי שמתחילים לחשוב על רגולציה של חשיפה למיקרופלסטיק ולא מדברים על מיקרופלסטיק רק כעל זיהום סביבתי, אבל אני חושבת שצריך גם להסתכל על תמונה רחבה יותר. מסטיקים הם מקור חשיפה אחד, ויש מקורות משמעותיים בהרבה".

ד"ר פלדור: "זה נשמע כמו הצעת חוק מאוד פופוליסטית, התערבות שאין לה באמת הרבה משמעות. בתור מדען לא מעניין אותי אם יש במסטיק מיקרופלסטיק, אלא כמה מתוך המיקרופלסטיק שקיים באזור מגיע ממסטיקים".

ד"ר לבון: "אולי הכוונות טובות, אבל התרומה של חוק כזה היא נמוכה עד חסרת ערך. לעיסת מסטיק לא מהווה מקור חשיפה גדול. אנשים שותים, אוכלים, מסתובבים, נוגעים בפלסטיק כל יום. אז המסטיק זה הסיפור שלכם? על זה נדבקתם?".

נכון להיום, רשויות הבריאות הגדולות בעולם לא קבעו שהמיקרופלסטיק מזיק לגוף. ה-FDA מציין כי הראיות הקיימות לא מוכיחות שרמות המיקרופלסטיק במזון פוגעות בבריאות הציבור, והרשות האירופית לבטיחות מזון אומרת שעדיין חסר מידע כדי להעריך את הסיכון. מה כן אפשר לעשות כבר עכשיו? לצמצם את השימוש בכלי פלסטיק חד-פעמיים, לחמם אוכל בכלי זכוכית ולא בקופסאות פלסטיק, ולהעדיף מי ברז מסוננים על פני מים מבוקבקים. וגם לחשוב רגע מה עומד מאחורי יוזמות של פוליטיקאים.