"התינוק לא הפסיק להקיא - בבירור עלה כי האמא היא זו שאחראית לכך"

אורי, בן ה-4 חודשים הגיע לאשפוז הראשון באחת ממחלקות הילדים אצלנו. התלונה העיקרית שבגינה הגיע הייתה "הקאות מרובות". האם, שהייתה מזכירה רפואית בהכשרתה, טענה שהוא מקיא "הקאה גדולה" אחרי כל ארוחה, ולכן הוא גם לא עולה במשקל.

ניסיון לבירור ראשוני שנעשה בבית חולים אחר לא מצא את הסיבה להקאות, אף שהן שנצפו גם על ידי הצוות הרפואי.

כיוון שהקאות בקרב תינוקות קטנים יכולות להיגרם מסיבות רבות וממערכות רבות, האבחנה המבדלת, כלומר זו שהייתה עשויה לספק הסבר בהתאם למצב הרפואי ולתלונות, הייתה רחבה ביותר.

במהלך אשפוזו, התחלנו בבירור צנוע שלאט-לאט התרחב. מרפאות בעיסוק, אלופות בהאכלת ילדים, הדריכו את האם להאכלה נכונה מבקבוק והתנהגות שלאחר האכלה, אבל אורי המשיך בהקאות. ואכן, גם המשקל שלו נעצר, מה שלא אמור לקרות כשמדובר בתינוקות.

וכך, מיום ליום ומשבוע לשבוע הפך הבירור להיות יותר ויותר פולשני. האם שיתפה פעולה בצורה יפה, והאב לא ממש היה נוכח.

לאחר שלושה שבועות של אשפוז ניגשתי אליה ואמרתי לה שהפעם אנחנו נאכיל את הילד, ושאני מבקש ממנה שתלך לשעה לקניון לנוח ותקנה לעצמה משהו. וכך היה: אני האכלתי את אורי, והוא אכל בשקיקה. הוא נשאר בעגלה לידי במשך 40 דקות אחרי הארוחה – ולא הקיא.

האם חזרה מוקדם מכפי שציפינו ולקחה את אורי להשגחתה. אני לא זוכר אם הוא הקיא שוב באותה ההזדמנות או לא.

בשניידר ישנה יחידה שנקראת "היחידה להפרעות אכילה בגיל הרך". יש בה חדר עם זכוכית חד-כיוונית שמאפשרת להסתכל על הרגלי האכילה של ילדים בגילים שונים, בלי להיות נוכח באותו החדר ובלי להפריע לסיטואציה.

אז עשינו תרגיל

בשלב מסוים, האם נכנסה לחדר ביחד עם התזונאית מהמחלקה והן האכילו ביחד את אורי. אחרי כמה דקות ביקשנו ממזכירה במחלקה לקרוא לתזונאית, כביכול בגלל שיחה שבדיוק קיבלה, והאם נשארה לבדה עם אורי בזמן שאני צופה בהם דרך הזכוכית החד כיוונית.

חלפו כמה דקות ולפתע ראיתי את האם פותחת בחוזקה את הפה של התינוק - ודוחפת בחוזקה את שתי אצבעותיה לפיו של התינוק.

"מינכהאוזן על ידי שליח"

תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח היא הפרעה נפשית שבה המטפל, במקרה הזה האם של התינוק, ממציאה, ובפועל מייצרת תסמינים רפואיים אצל מי שתלוי בה. זו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה (אני מניח) שאני נתקל בתסמונת הזאת.

ההתערבות שעשינו ביחד עם גורמי הרווחה לא הייתה פשוטה, כיוון שבפועל לא היה מישהו אחר שיוכל לטפל בילד. מאידך, אחוזי החזרה של התסמונת בקרב המטפל הם גבוהים ביותר.

עקבנו אחרי המקרה גם לאחר מכן בעזרת גורמי הרווחה. נראה היה שההתערבות הצליחה ואורי גדל כמו שצריך.

אני תמיד אומר שרפואה היא לעתים בלשות בחלוק לבן: לצפות בסיטואציה בצד אחד של זכוכית חד-כיוונית ולראות את מה שרואים בזמן אמת. רק אז אפשר להבין מה באמת עובר על תינוק שאינו יכול להביע במילים את תסכולו. להתערב ולעזור זה מה שנותן לכולנו סיפוק רב.

פרופ אפי בילבסקי הוא מנהל היחידה למחלות זיהומיות במרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית