"זה היה כמעט לא אמיתי": רופאי הילדים מספרים על הרגעים המרגשים שליוו אותם השנה

יש רגעים בעבודה הרפואית שנשארים עם צוותי הרפואה עוד הרבה אחרי שהמשמרת נגמרת: לפעמים מדובר בטיפול שהחל להשפיע, בשיחה מעודדת עם משפחה של ילד חולה או אפילו בחיוך שמזכיר להם למה הם בחרו במקצוע הכל כך קשה, והכל כך חשוב הזה.

ביקשנו מכמה רופאים ורופאות במרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית לבחור את הרגע המרגש ביותר שחוו השנה, כזה שילווה אותם גם שנים לאחריו.

הילד שנחבל קשה בראש - והילדה שקיבלה את הלב שלו

ד"ר יעל פיינשטיין, רופאה בכירה ביחידה לניתוחי חזה ולב עובדת בשניידר בטיפול בילדים עם מחלות ומומי לב, ומדי פעם חוזרת לכוננויות בטיפול נמרץ ילדים בסורוקה, שם התמחתה. באחד מסופי השבוע בינואר הגיע לסורוקה ילד שסבל מחבלת ראש קשה מאוד. למרות מאמצי הצוות, התברר כי הפגיעה המוחית אנושה. הוריו החליטו לתרום את איבריו.

באותו הזמן המתינה בשניידר ילדה להשתלת לב, שחיה במשך יותר משנה כשהיא מחוברת ללב מלאכותי. למרבה המזל, הלב שנתרם נמצא מתאים עבורה. "כמה ימים לפני כן טיפלתי בילד הזה בסורוקה ונלחמתי ביחד עם הצוות כדי לשמור על תפקוד איבריו, וביום ההשתלה הייתי כוננית בשניידר וליוויתי את הילדה לחדר הניתוח. הרגע שבו הלב שלו התחיל לפעום בגופה היה עבורי כמעט לא אמיתי.

"כרופאת טיפול נמרץ אני פוגשת את שני קצות החיים – ילדים שלמרות כל המאמצים אינם שורדים, וילדים שמקבלים הזדמנות חדשה לחיים. אבל הפעם זכיתי להיות ממש בשני קצותיו של אותו סיפור. אי אפשר לספר אותו רק כסיפור משמח. החיים החדשים של ילדה אחת התאפשרו מתוך האובדן הכבד ביותר של משפחה אחרת. לכן אני נושאת איתי את שני הילדים ואת שתי המשפחות".

"כולם התחילו מיד בטיפול אינטנסיבי מציל חיים"

המקרה שד"ר ניר סמואל, ראש שירות הטראומה ורופא בכיר במחלקה לרפואת ילדים דחופה במרכז שניידר לא שוכח, התחיל הרחק מבית החולים, ביום חורף סוער, כאשר אח ואחות נפצעו באורח קשה בתאונת דרכים, והוא היה בין הראשונים שטיפלו בהם בזירה. "הגעתי אליהם לא כרופא טראומה בשניידר, אלא כמטפל ראשוני בזירה. התפניתי ביחד איתם, תוך כדי טיפול שכלל החייאה, הישר לשניידר.

"כשהגענו חיכו לנו המרדימים, רופאי הדחופה, הכירורגים, הנוירוכירורגים, אנשי טיפול נמרץ והאחיות, וכולם התחילו מיד בטיפול אינטנסיבי מציל חיים. הילדים הובהלו כשהם מונשמים לחדר הניתוח, ולאחר מכן אושפזו במחלקת טיפול נמרץ ובכירורגיית ילדים. למרות הפציעות הקשות, שניהם החלימו החלמה יפה ומלאה.

"מה שהפך את המקרה הזה לשונה עבורי היה לחוות אותו כפי שחוו אותו הילדים ואביהם – את ההגעה לשניידר, מהסערה שבחוץ אל חוף המבטחים ואל הידיים המיומנות של הצוותים שלנו".

"ברגע שהוא התחיל לנגן ולשיר – הכול פשוט נעצר"

פרופ' דריו פרייס, מנהל מחלקת ילדים ד', מספר כי באפריל השנה נפתחה רשמית מחלקת ילדים ד' במרכז שניידר, המחלקה החדשה הראשונה שנפתחה בבית החולים בשנים האחרונות. קודם לכן שימש המתחם כמחלקת השבים, שאליה הגיעו החטופים ששבו מהשבי בעזה.

אחד הרגעים הזכורים במיוחד לו התרחש, כאשר נער בן 18 המתמודד עם תסמונת טורט וטיקים בלתי רצוניים, מוזיקאי מחונן, ביקש להכניס לחדרו אורגן. כשהחל לנגן ולשיר, הטיקים שליוו אותו נעלמו.

"פתיחת המחלקה החדשה הייתה עבור כולנו רגע היסטורי ומרגש, אבל דווקא הרגע הזה הזכיר לי בצורה הכי חזקה למה בחרנו במקצוע הזה. לראות נער שסובל מטיקים בלתי נשלטים, וברגע שהוא מתחיל לנגן ולשיר הכל פשוט נעצר – זה היה רגע של קסם. עמדנו שם כולנו נפעמים. זו הייתה תזכורת לכך שלפעמים, לצד כל הרפואה והטכנולוגיה, צריך פשוט לראות את הילד שמולך, את מה שהוא אוהב ואת מה שמאפשר לו להיות הוא עצמו".

"העבר הרפואי שלו לא הגדיר אותו"

ד"ר גיל גלעד, רופא בכיר במערך ההמטו-אונקולוגי, מספר על המטופל שריגש אותו: גלעד חלה בלוקמיה כשהיה בן 11 וטופל במשך שנתיים בכימותרפיה. שנים לאחר שהחלים, היה לו חלום אחד: להתגייס לגולני. אלא שהפרופיל הרפואי שניתן למחלימים מסרטן הציב בפניו תקרת זכוכית, שמנעה ממנו להתגייס לגדודי החי"ר הרגליים.

ד"ר גיל גלעד, שליווה אותו מילדות, החליט לסייע לו במאבק. "במשך שנים החלמה מסרטן גררה פטור משירות. לאחר מאבק ממושך הצלחנו לשנות את זה, אבל עדיין נותרה מגבלה: הפרופיל למחלימים היה 72 לכל היותר, אבל זו הייתה בעיה כי החלום של גלעד היה להתגייס לגולני, וכידוע - שם נדרש פרופיל גבוה.

"לאורך חודשים ארוכים פעלנו מול חיל הרפואה וגורמי המיון הרפואי. התהליך לא היה פשוט, אבל בסופו של דבר האישור התקבל, ובדיוק לפני שנה גלעד התגייס לגולני. לראות אותו במדי חי"ר ובכומתה חומה, מגשים את החלום שלו כלוחם, כשהעבר הרפואי שלו אינו מגדיר אותו ואינו מגביל אותו – זה מבחינתי ניצחון אמיתי. זו הייתה תזכורת חזקה לכך שהמטרה שלנו היא לא רק לרפא ילדים, אלא גם לאפשר להם לחזור לחיים ולהגשים את שאיפותיהם".

"למדתי שגם כשאי אפשר למנוע את הסוף, יש משמעות עצומה לאופן שבו מגיעים אליו"

שני מקרים שונים של שני קצינים בשם שחר הפכו השנה לשיעור עמוק על משמעות החיים, המוות והטיפול הרפואי עבור א', רופא בכיר במחלקה לרפואה דחופה ורס"ן במילואים.

"שעות בודדות לפני ראש השנה נפצע שחר, מ"פ בשריון, בהתקפה בעזה. קיבלנו אותו במנחת כשהוא סובל מפציעה רב-מערכתית ועשינו ככל יכולתנו לייצב אותו בשטח, כולל מתן דם, עד שהעלינו אותו למסוק לסורוקה. למרבה הכאב, הוא נפטר על שולחן הניתוחים. בדיעבד אנחנו יודעים שהפציעה לא הייתה ברת טיפול.

"לאחר החג הגעתי לניחום אבלים, לבקשת המשפחה. בסיום השיחה אמא של שחר ביקשה ממני למסור לצוות הרפואי תודה. היא אמרה שבזכות הטיפול שניתן לו הם הספיקו לקבל טלפון שהבן שלהם פצוע, להגיע לבית החולים ולהיפרד ממנו – ולא לקבל את 'הדפיקה בדלת'.

"לקח לי זמן להבין את המשמעות של מה שהיא אמרה. כאיש רפואה דחופה אני רגיל לחשוב במונחים של אפס או מאה – הצלחנו להציל או לא הצלחנו. ממנה למדתי שיש מרווח גדול בין שני הקצוות. גם כשאי אפשר למנוע את הסוף, יש משמעות עצומה לאופן שבו מגיעים אליו".

תשעה חודשים לאחר מכן טיפל א' בשחר אחר – סמ"פ באגוז שנפצע בלבנון. גם הוא פונה במסוק, אך מת מפצעיו בבית החולים. לאחר מותו תרמה משפחתו את איבריו, ואחת ממקבלות האיברים הייתה ילדה שטופלה בשניידר.

"כששמעתי מי הנתרמת, חשבתי על משמעות נוספת למילים 'כולנו רקמה אנושית אחת חיה'. אלה היו שני שיעורים שלמדתי השנה, שניהם מקצין בשם שחר. כל אחד מהם הרחיב עבורי, בדרך אחרת, את המשמעות של המושג 'חיים'".