"כמו לידה": תרם כליה - והעניק חיים לשתי נשים

לפני כ-25 שנה ישב עומרי לפידות, כיום בן 50 מעמק חפר, בשיעור במסגרת לימודי התואר השני במדעי המוח והנוירו-פיזיולוגיה באוניברסיטת תל אביב. במהלך דיון על קבלת החלטות וסיכון מול תועלת, אמר אחד המרצים שתרומת כליה היא הפעולה שמניבה הכי הרבה תועלת והכי פחות סיכון. "זה פשוט נחרת בזיכרוני", הוא מספר. באותם ימים הוא לא העלה בדעתו שיום אחד יהפוך בעצמו לתורם כליה.

לפני כשנה וחצי מצבה של בת דודתו, נעמי כהן זגגי, 44, החל להידרדר בעקבות מחלת כליות שממנה סבלה כבר כ-20 שנה. המחלה התגלתה במהלך שירותה הצבאי לאחר שסבלה מכאבי ראש, לחץ דם גבוה ודופק מהיר. לאחר אשפוז ובדיקות ממושכות התברר כי תפקוד הכליות שלה נפגע באופן משמעותי.

"עד הצבא הייתי בריאה לגמרי", היא מספרת. "אחרי חודשים של בדיקות גילו שהכליות שלי מתפקדות בערך בחצי מהיכולת התקנית. אמרו לי שאולי אזדקק להשתלה בעתיד, אבל לא ידעו להגיד מתי".

במשך שנים הצליחה נעמי לשמור על יציבות יחסית, אך בשנת 2025 החל מצבה להידרדר במהירות. "באוגוסט 2025 כבר הרגשתי את זה ממש", היא מספרת. "הייתי עייפה ברמה שלא הכרתי לפני כן, הרגשתי חולשה וכבדות, שמלווה בחוסר חשק ובחוסר חיות. עשיתי בבית את המינימום ובעבודה ירדתי בהיקף המשרה. הבנתי שאני קרובה לרגע שבו אצטרך תורם או שאגיע לדיאליזה בקרוב מאוד".

בשלב הראשון נבדקו בני משפחתה הקרובים. אחיה נחשב למועמד המוביל לתרומה, אך לבסוף הוא נפסל בשל חשש הקשור למוטציה גנטית משפחתית. "זה היה הרגע הכי קשה בכל התהליך", היא מספרת. "כבר טיפחתי תקווה שנמצא תורם".

במקביל פנתה המשפחה גם לקרובים נוספים. "עומרי היה הראשון במשפחה המורחבת שהתנדב להיבדק", היא מספרת. "גם כשהתברר שהוא לא יכול לתרום לי ישירות אלא רק 'בהצלבה', הוא המשיך בתהליך. לא לקחתי את זה כמובן מאליו".

בזמן שהתהליך התארך, מצבה של נעמי המשיך להידרדר והיא נאלצה להתחיל דיאליזה. "ניסיתי להימנע מזה כמה שיותר זמן, אבל הגוף כבר לא תפקד. הצטברות הרעלים נתנה את אותותיה. הייתי מאוד לחוצה מהשלב הזה. הרגשתי ממש נורא שהגעתי למצב שבו רק מכונה עוזרת לגוף שלי לתפקד".

היא הייתה בטיפולי דיאליזה במשך כחודש בלבד, אך גם התקופה הקצרה הזאת הותירה עליה רושם עמוק. "הטיפול עצמו מעייף. זה גורם לך להיות סחוטה כמה שעות אחריו, אחר כך להרגיש קצת יותר טוב, ואז שוב יש נפילה עד הטיפול הבא".

בסופו של דבר נמצא כי לפידות אינו מתאים לנעמי, אך הוא כן התאים לנתרמת אחרת. באמצעות עמותת "מתנת חיים", בייסודו של הרב הבר ז"ל, נמצאה תרומת שרשרת או מה שמכונה "תרומה בהצלבה". "עומרי תרם למישהי אחרת, ובזכות התרומה שלו מצאו לי את מאירה - התורמת המדהימה שלי", מספרת נעמי. "במשך כל חיי לא אמצא דרך ראויה להודות לה על מה שעשתה. למעשה עומרי העניק חיים חדשים לא רק לי אלא גם לנתרמת שלו".

"זה קצת כמו לידה. הרגשתי שאני מתחבר למקומות מאוד גבוהים"

עבור לפידות ההחלטה לתרום לא הייתה פשוטה. הוא נשוי ואב לשלושה בנים בני 15, 13 ו-10. "היה פחד", הוא מודה. "דיברתי עם אנשים שעברו את זה, אבל חלק מהעניין הוא להתגבר על החשש".

על הצעד האמיץ הסביר לילדיו בדרך מיוחדת. "אמרתי להם שזה כמו לקפוץ דרך חישוק של אש. אני מוכן לקפוץ, אבל אני צריך אותם בצד השני. גם הם צריכים לעבור את הפחד הזה יחד איתי".

לדבריו, דווקא הימים שלפני הניתוח היו יוצאי דופן. "יש תחושה של התרוממות רוח. אתה יודע שאתה הולך לעשות משהו שיפגע בך לתקופה מסוימת, אבל גם יציל חיים. יום הניתוח עצמו היה יום מדהים. זה קצת כמו לידה. הרגשתי שאני מתחבר למקומות מאוד גבוהים".

הוא מספר כי ההתאוששות הייתה מורכבת יותר. "חתכו אותי בבטן. במשך כמעט חודש אשתי עשתה הכל בבית. בקושי יכולתי לזוז ולעזור. היום אני כבר מרגיש שיפור בכל יום. אם שואלים אותי אם זה היה שווה את זה - התשובה היא לגמרי כן. צריך סביבה תומכת, וצריך גם את האפשרות לא לעבוד חודש או חודש וחצי, אבל מבחינתי זה שווה הכל".

ד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת השתלות בבילינסון מקבוצת כללית, מסביר כי הסיפור של נעמי אינו חריג בקרב חולי כליות כרוניים. "יש הרבה אנשים שחיים שנים ארוכות עם אי-ספיקת כליות בלי להזדקק עדיין לדיאליזה, אבל כשהמחלה מגיעה לשלב הסופי - צריך דיאליזה או השתלה".

לדברי ד"ר נשר, אחת ההשלכות המרכזיות של אי-ספיקת כליות היא פגיעה ביכולת הגוף לאזן את רמות המלחים בדם. "בשל כך רמות האשלגן עלולות לעלות לערכים מסוכנים, ואשלגן גבוה עלול לפגוע בתפקוד הלב. לכן חולי כליות רבים נאלצים במשך שנים להגביל או להימנע ממאכלים עתירי אשלגן".

ד"ר נשר מדגיש כי עבור חולים רבים, דיאליזה היא מציאות קשה במיוחד. "החולים נדרשים להגיע שלוש פעמים בשבוע לארבע שעות בכל פעם. מעבר לזמן ולהפרעה לשגרת החיים, מדובר בתהליך שבו הדם יוצא מהגוף, עובר סינון במכונה וחוזר לגוף. זה תהליך מאוד לא טבעי. חלק גדול מהחולים מרגישים חולשה, עייפות ובחילות. איכות החיים בדיאליזה קשה מאוד".

לדבריו, אין להשוות בין דיאליזה לבין השתלת כליה. "השתלת כליה היא הטיפול הטוב ביותר לאי-ספיקת כליות סופנית עבור מי שמתאים לכך. נכון, יש גם מחיר להשתלה. המטופלים נדרשים לקחת תרופות נגד דחיית השתל, והתרופות הללו עלולות להגביר את הסיכון לזיהומים ולסוגים מסוימים של סרטן, בעיקר לגידולי עור. אבל עבור רוב המטופלים המתאימים, השתלה היא הפתרון הטוב ביותר".

ד"ר נשר מוסיף כי בישראל יש כיום כ-5,000 חולי כליות, אך רק כאלף מהם נמצאים ברשימות ההמתנה להשתלה. "רבים מחולי הדיאליזה כלל אינם מתאימים להשתלה בגלל מצבם הרפואי. מי שכן מתאים ואין לו תורם חי, עלול להמתין חמש עד שבע שנים לכליה מתורם שנפטר".

לדבריו, ישראל בולטת מאוד לטובה בתרומות כליה מן החי ובתרומות אלטרואיסטיות ביחס לגודל האוכלוסייה. מצד שני, הוא מסביר כי כשמדובר בתרומות איברים לאחר מוות מוחי אנחנו עדיין כמה צעדים מאחורי חלק גדול ממדינות המערב. "במדינות רבות באירופה ובארצות הברית יש כ-35 תורמי איברים למיליון תושבים, בעוד שבישראל המספר נמוך משמעותית".

כעת נעמי מספרת על החיים שהרוויחה. "פחות מחודש אחרי הניתוח התחלתי להרגיש שיש לי רצון לעשות דברים בבית ולחשוב על תוכניות לעתיד", היא מספרת. "לפני כן הגוף והראש היו במצב הישרדות".

השינוי הפיזי הגיע מעט מאוחר יותר. "כמעט חודשיים אחרי ההשתלה כבר יצאתי להליכה בשביל ליד הבית ופתאום הבנתי שאני לא מרגישה את אותה הכבדות ולא מתעייפת כל כך מהר".

כיום היא כבר חזרה לעבודה ומרגישה שהחיים חוזרים אליה בהדרגה. "אני יכולה לעשות דברים שפעם היו מובנים מאליהם - להכין אוכל, לעשות כביסה, לנקות קצת, לעלות מדרגות בלי להתעייף ולהיות עם הבנות שלי בלי להצטרך לנוח כל הזמן", היא אומרת. "אני גם יכולה לאכול כמעט הכל. אפילו בננה, שלא אכלתי כמעט עשרים שנה".

למרות השיפור, יש דבר אחד שהיא עדיין מתקשה לעכל. "זה לא נתפס מבחינתי שמישהו הסכים לעבור ניתוח בשבילי. זה דבר מדהים ומטורף. אני מודה על זה בכל יום - לעומרי, ולמאירה שהעניקו לי חיים חדשים".

עמותת מתנת חיים מלווה תורמי כליה מן החי ומעניקה להם מעטפת מלאה בתהליך.