9 ילדים מתו בשלושה חודשים: "לחשוב שנתנו לזה לקרות - לאבד ילדים ממחלה שאפשר היה למגר אותה"

לא ראינו דבר כזה כבר עשרות שנים: תשעה ילדים מתו בישראל מחצבת תוך שלושה חודשים בלבד (בין אוגוסט לנובמבר), חלקם עוד בטרם מלאו להם שנתיים.

על פי נתוני משרד הבריאות, בין 2018 ל־2019 נרשמו בישראל כ־4,300 מקרי חצבת, ושלושה בני אדם מתו מהמחלה. כעת, בתוך חודשים ספורים בלבד בגל הנוכחי, התמותה כבר שילשה את עצמה. מדובר בזינוק חד ובלתי סביר, שלא נראה עשרות שנים. לשם השוואה, בארצות הברית דווח השנה על שלושה מקרי מוות בלבד - כך על פי ה־CDC - בעוד שבאירופה כולה נפטרו מאז שנת 2024 כ-38 בני אדם מהמחלה, וכמעט מחציתם ילדים מתחת לגיל 5, כך לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי ו־UNICEF.

מדובר במחלה שנחשבה כמעט מחוסלת, אחרי עשרות שנים של חיסונים מוצלחים. אבל כעת - בעקבות ירידה מדאיגה בהתחסנות בשנים האחרונות - החצבת חזרה ובגדול. נטע סופר צור, דוקטור למדעי החיים ומרצה למקצועות הבריאות, מסבירה ל-mako בריאות למה כל מקרה מוות כזה הוא כישלון, ואיך הגענו למצב שבו מחלה שנמנעת בזריקה אחת חוזרת לגבות חיים.

"זה לא תמיד עניין אידיאולוגי", היא מסבירה. "עברנו כמה שנים מאוד בעייתיות - מהקורונה ועד המלחמה - שנים שבהן מוסדות המדינה לא עבדו בצורה אופטימלית. זה חלק מרכזי בעניין. יש גם אנשים שמתנגדים לחיסונים באופן עקרוני, אבל רוב האוכלוסייה פשוט לא הגיעה בזמן להתחסן".

היא מסבירה שבמקומות צפופים במיוחד, שבהם יש ריכוז גבוה של אנשים לא מחוסנים, המחלה מתפשטת במהירות אדירה. "חצבת היא מחלה שמתפשטת כמו אש בשדה קוצים. כל ילד לא מחוסן הוא כמו קוץ יבש. זה לא רק אצל בחברה החרדית כפי שנהוג לחשוב - אם כי שם ההתפרצות חריפה יותר - אלא גם באוכלוסיות אחרות. כשיש הרבה ילדים לא מחוסנים - זו הקרקע להתפרצות".

ענהל זרביב, מנהלת אחיות מנהלת הראל בכללית מחוז ירושלים ואחראית שעת חירום בסקטור הסיעוד, ראתה את האירועים החריגים במו עיניה. "זה אירוע מטורף", היא אומרת ל-mako בריאות. "רואים את רמת ההתחסנות יורדת בכל החיסונים - לא רק בחצבת ולא רק בחיסוני ילדות. מאז הקורונה ההתחסנות ירדה, ופחות אנשים מתחסנים. זה מצער נורא".

לדבריה, במרפאות נתקלו לאחרונה במקרים קשים של תינוקות שנפטרו, ממשפחות שלא ניגשות לרופאים גם בשגרה. "הן לא מגיעות באופן קבוע למרפאות - אלא מעדיפות רפואה אלטרנטיבית. הן לא מתחסנות, עושות הכול 'בטבעי'. לצד זאת, אחרי הטרגדיה הן כן מגיעות, אבל אז זה כבר מאוחר. זה קשה מאוד, במיוחד נפשית, לחשוב שנתנו לזה לקרות - לאבד ילד ממחלה שאפשר היה למגר אותה אם רק היינו מתחסנים. אני לא חושבת שאני אשמה יותר מההורים. ראינו איך מחלות שכבר נעלמו מתחילות לצוץ מחדש".

ד"ר סופר צור מזכירה שהילד בן השבע שנפטר אתמול (ראשון) היה עם מחלות רקע, ולכן גם חיסון חלקי לא בהכרח היה מגן עליו. "כשאדם מטופל בכימותרפיה, למשל, הפעילות החיסונית שלו מדוכאת. במקרה כזה גם חיסון לא תמיד עוזר. הסיבוכים של המחלה עלולים להופיע פתאום - חום גבוה, קריסת מערכות - ולא תמיד אפשר לדעת מתי צריך לרוץ לבית החולים. לפעמים זה כבר מאוחר מדי. שיעור התמותה הוא בערך אחד לאלף, כך שאם יש תשעה מתים, כנראה שיש הרבה חולים שלא אובחנו כלל".

לדבריה, גם למדינה יש אחריות למצב. "המדינה התמודדה עם תקופות מאוד מורכבות - פוליטיות וביטחוניות - ולכן הדגש על בריאות הציבור קיבל פחות זרקור. זו לא בעיה נקודתית - תמיד הייתה איזושהי שאננות, מתוך מחשבה שאחוז המתחסנים גבוה. אבל כשהתחילה הירידה, לא היה שום מנגנון שידע להתמודד. במדינות אחרות יש סנקציות או תמריצים לחיסון - בישראל אין את זה - וחבל".