"איזה יופי, איך רזית!"
לא תודה.
לא רוצה שתעדכני אותי אם רזיתי או לא רזיתי. לא רוצה לשמוע אם זה יפה בעינייך או לא. גם ככה, בינינו, אין לזה הרבה ערך, כי זה יפה בעינייך (כמו שזה יפה בעיניי) כי זה מה שהכניסו לנו לראש. יפה = רזה.
אז די. עייפתי.
עייפתי מהערות על הגוף שלי, גם אם כוונתך חיובית. עייפתי מהתחושה התמידית שגופי נתון לבחינת הסביבה, החברה, העולם. עייפתי מלנסות לעמוד בסטנדרט של יופי שלא קשור לגוף שלי שקיבלתי כחלק משושלת נפלאה של משפחת רובינשטיין.
עייפתי מלהסתכל במראה ולייחל לשלושה קילו פחות. ולא לאהוב את עצמי כמו שאני. הבת שלי בת השלוש, שמנמנה מהממת – עפה על עצמה ועל החיים. ואני כבר בדכאון מהידיעה שאנחנו כחברה, עומדים להוריד לה. להנמיך אותה. נשבעת שפעם גם אני עפתי על עצמי כמוה, למה היום אני כבר לא? למה כולנו לא עפות על עצמנו כשאנחנו מסתכלות במראה? מי קבע שאנחנו לא??
נולדו לי 3 בנות מדהימות, חכמות, מצחיקות, טובות-לב, ואני עצובה שהגדולות, עדיין לא הגיעו לגיל 9 וכבר עסוקות באיך שהן נראות וכמה הן רזות או כמה הן שמנות. עייפתי מלהגיד להן שהסביבה דפוקה – והן מהממות. הן נולדו עם הגוף שנועד להיות להן, עם הכשרונות שכל אחת קיבלה ושיופי מגיע במיליון דרכים, צורות וצבעים. אבל הן כבר אומרות לי שאני חופרת ואני לא מבינה כלום. עייפתי.
"איזה יופי, איך רזית!". בואו נחשוב על המשפט הזה רגע. אני מאמינה, באמת ובתמים, שבעוד מספר שנים לא רחוק – המשפט הזה יהפוך ללא לגיטימי. וואו, כמה אני מחכה שהוא יהפוך להיות לא לגיטימי.
כי אחותי, כשאת אומרת לי "איזה יופי, איך רזית" – את ממשיכה לשמר מודל יופי ששואף בהכרח לרזון.
כשאנחנו אומרות "איך רזית" – אנחנו אומרות למישהי אחרת שהשמינה אולי – שהיא בעצם פחות יפה.
כשאנחנו אומרות "איך רזית" – אנחנו אומרות לבת החמש, שש, שבע, שמונה שמקשיבה לך – שתדע שהיא צריכה להיות רזה אם היא רוצה להיות יפה.
כשאנחנו אומרות "איך רזית" – המסר הוא שתמיד יש עוד מה לרדת, ולכן כל אחת שואפת לרדת 5, 10 קילו, או שאם רק ארזה 2 קילו – אז! או אז! אז באמת אהיה יפה.
עוד ב-mako בריאות:
>> מה קורה כשאוכלים בטעות עובש? רופא עונה
>> נפיחות בבטן? הסופר פוד הזה יפתור את הבעיה
>> זה הדבר האחד שלא כדאי לגעת בו בסופר
ברור, אני יודעת שכוונתך טובה. שנים השתמשתי בזה כמחמאה. שנים, שהכמיהה הכי גדולה שלי בסתר ליבי הייתה לקבל את המחמאה הזאת. ועדיין רואה מישהי במידה 38 ומקנאה. נאבקת בזה אבל מקנאה. ברור.
זאת החברה בה אנחנו חיות שאשמה. החברה הזאת בה זה נראה לנו עדיין לגיטימי להתייחס לגוף של מישהי או מישהו אחר.ת, מבלי שנתבקשנו. החברה הזאת שמפציצה אותנו במיניות מכל עבר, ומעבירה לנו מסר – שהגוף הוא הדבר הכי חשוב שיש לנו להציע. החברה שמקדשת יופי בכלל ומודל יופי בפרט, שכבר כמה עשורים תקוע על מודל רזה במיוחד.
ושלא תטעי – להגיד למישהי שהיא רזה משהו בסגנון "וואי, אם רק תשמיני קילו או שניים – תיראי מצוין!" – זה גם לא סבבה. זאת אותה גברת בשינוי אדרת.
בואו נפסיק לבחון גופים. בואו נפסיק למדוד גופים. בואו נפסיק לשפוט גופים.
אז חברה יקרה, אחות אהובה, אל תיפגעי אם תרזי 20 קילו ואני לא אתייחס לכך. לצערי, אני בהחלט אבחין בזה – אבל באופן מודע לחלוטין אבחר להפסיק להעיר לך על גופך. ואני בוחרת להפסיק להחמיא על הרזיה.
חברה יקרה, אחות אהובה – אל תגידי לי "איזה יופי, איך רזית". ואם תגידי לי – אני לא אגיד לך תודה. ואל תיעלבי כשתיתקלי בפנים חתומות. אולי אהנהן במבוכה. כך אני עושה כבר כמה שנים – מאז הבנתי כמה המשפט הזה משפיע על דימוי הגוף של הבת האהובה שלי.
אני אשמח לשמוע שכיף לך לפגוש אותי, אני אשמח לשמוע שהתגעגעת, אני אשמח לשמוע שחשבת על משהו שאמרתי, את יכולה להגיד לי גם שאני יפה, אבל יופי כזה שאינו תלוי בדבר. אני ממש ממש אשמח לקבל ממך מחמאות. אבל בואו ניתן מחמאות שמקדמות אותנו ומעלות אותנו. כי עייפנו כבר. ומגיע לנו. כי אנחנו יפים ויפות במיליון גדלים וצורות.