תמיד רציתי להיות שזופה. בתור בת להורים אשכנזים, חונכתי להישמר מהשמש ולא הלכתי כמעט לים. אבל בגיל 20 עברתי לתל אביב שטופת השמש, הזימה והלחות, והתחלתי להשלים פערים. הלכתי לים לעיתים קרובות, ומידת הצלחת הביקור בים נמדדה בכמה השתזפתי. קרם הגנה? רק על הפנים. שמן שיזוף? ברור. ידעתי שזה לא חכם. ולא היה לי אכפת. כי ״לי זה לא יקרה״.
במאי 2013 הבחנתי בנקודת חן חדשה על מותן שמאל. קטנה, אולי1.5 מ"מ, בצבע עור, קצת בולטת. קבעתי תור לרופא עור והוא הסתכל ואמר "אין לך מה לדאוג", השבתי שאני רוצה להוריד אותה, והוא אמר שאין סיבה אבל אם אני רוצה - נוריד. הורידו לי את הנקודה כשהיא כבר הייתה בצבע אדום כהה ובוהק, ובקוטר 6 מ"מ, פי 4 מהגודל ההתחלתי שלה. לא חשבתי שהיא סרטנית, היא הייתה עגולה ועם גבולות חלקים, לא כמו שמראים תמיד בפרסומות. לאחר שבועיים קיבלתי טלפון מרופא העור שלי, שביקש שאגיע אליו למשרד באותו היום, עקב תוצאות הביופסיה.
"התחלתי לבכות כמו שבחיים שלי לא בכיתי. בכי של חיה פצועה, בכי של לא מאמינה שבגיל 25 אני צריכה להתמודד עם האפשרות של מוות ממחלה סרטנית"
אני לא זוכרת הרבה מהפגישה חוץ מזה שהרופא נראה מאוד לא בנוח, אמר לי שיש לי מלנומה, וכשאמרתי "אני יודעת שיש רק סרטן עור אחד שהוא ממש קטלני ויכול להרוג" הוא אמר: זה זה. הייתי בהלם ולא ידעתי איך להגיב. חזרתי הביתה, אחי הגדול היה שם, רצתי אליו והתחלתי לבכות כמו שבחיים שלי לא בכיתי. בכי של חיה פצועה, בכי של לא מאמינה שבגיל 25 אני צריכה להתמודד עם האפשרות של מוות ממחלה סרטנית.
בין האבחנה לבין הניתוח הגורלי עבר קצת יותר מחודש, תקופה שאצלי מודחקת היטב. תפקדתי כמו זומבי, מצד אחד עושה את הכל כרגיל (לימודים, עבודה) ומצד שני מרגישה במציאות מקבילה. ביום הניתוח הזריקו את חומר ההרדמה וביקשו ממני לספור מ-10 אחורה, ובערך ב-6 כבר כבה לי האור בראש.
למחרת שוחררתי הביתה. נסעתי לחיפה, להורים, כי לא יכולתי לטפל בעצמי לבד. ההחלמה היתה קשה ומאתגרת. בגלל המיקום ואופי הניתוח, לא יכולתי לעמוד ישר, בטח שלא ללכת, אז שלושה שבועות הייתי מרותקת לספה או למיטה. מבן אדם אקטיבי מאוד, מדריכה לריקוד, להפסיק לזוז לגמרי, היה לא רק שינוי מחשבתי אלא פיזי בהחלט. השרירים שלי, שרגילים לעבוד, פתאום לא קיבלו שום גירוי עצבי במשך יומיים והגיבו לזה בכאבים.
שלושה שבועות אחרי הניתוח, התוצאות חזרו: אני נקייה! אין גרורות, ואין כימותרפיה או הקרנות.
בשבועות הארוכים של ההחלמה הרגשתי לא אני. הגוף שלי היה זר לי, הצלקת מהניתוח שינתה לי את האגן, הגבילה לי את התנועה, והיה לי קשה לראות איך אני מחלימה וחוזרת לעצמי גם מבחינת יכולות וגם מבחינת הגוף שהתרגלתי לראות במראה. מעבר לזה, חששתי מאינטימיות מינית. הצלקת גרמה לי להרגיש פגומה.
התובנה שלימים תשנה את חיי החלה לחלחל בימים שהחלמתי על הספה בבית ההורים. הסתכלתי על סרטונים שלי רוקדת, וייחלתי בכל מאודי לחזור לרקוד. הבנתי שהדבר היחיד שאליו באמת התגעגעתי הוא לסטודיו, לבוא לשיעורים ולרקוד. לא התגעגעתי למעבדה, ללימודים, לצלחות הפטרי ולאינקובטורים, ללכתוב ולהגיש עבודות. זה לא חסר לי בכלל. רק הריקוד.
בסופו של דבר, החלמתי מהניתוח. הוציאו את התפרים, התחלתי לאט לאט לרקוד שוב, והניצחון המשמעותי שלי היה שהופעתי בערב הסילבסטר, חודשיים וחצי אחרי הניתוח. לא העזתי לדמיין שהגוף שלי יחזור ליכולות שלו בכזו מהירות. אמנם הסימטריה במקום הניתוח נפגעה, אבל לא בהרבה. הביטחון שלי חזר הרבה יותר מהר ממה שחשבתי, וגיליתי שכשאני רוקדת ומרגישה עם עצמי טוב, אני משדרת החוצה את הביטחון הזה.
עוד ב-mako בריאות:
>> סנטר כפול: למה זה קורה ואיך נפטרים ממנו?
>> רמת ויטמין D נמוכה מעלה סיכון להידבק בקורונה
>> שרד את הקורונה – אך נותר ללא אצבעות ידיו
בשבע שנים שעברו מאז הספקתי: לסיים את התואר השני בביולוגיה, לפתוח עסק משלי של לימוד ריקוד בארץ, בעולם ובאונליין, ללמד סדנאות ולטייל בארה״ב, אירופה ואוסטרליה, להתחיל תואר שני במנהל עסקים באונ׳ ניו יורק, ולהבין שעבורי השמים הם הגבול ושנולדתי להשפיע לחיוב על אנשים.
"הלקח הגדול ביותר שאני לוקחת מהסרטן הוא שאני לא חיה את החיים שלי בשביל אף אחד אחר. בסוף חיי, אני לא אסתכל אחורה ואשמח על כל הסיכונים שלא לקחתי"
הלקח הגדול ביותר שאני לוקחת מהסרטן הוא שאני לא חיה את החיים שלי בשביל אף אחד אחר. בסוף חיי, אני לא אסתכל אחורה ואשמח על כל הסיכונים שלא לקחתי. יש המון אנשים שיכולים להיות מדענים.
אבל רק אני יכולה ללמד בנות בארץ ובחו"ל איך לטפח ביטחון עצמי גבוה יותר דרך ריקוד, איך לקבל את הגוף שלך בדיוק כמו שהוא, איך להקפיץ את הישבן ולאהוב את זה, וכל זה עם המון הומור, כיף, מקצועיות, אנושיות ואומץ.
* גל ביפול חברה בקהילת חלאסרטן, לסיפורה בפודקאסט
***
שירה קופרמן, מנכ״לית מיזם חלאסרטן, עמותת מרכז טל: ״בדיוק בשביל גל וחברי קהילה נוספים השקנו את "מדברים מיניות״ באתר חלאסרטן. אזור באתר שיאפשר לשאול שאלות בנושאי מיניות באופן אנונימי ולקבל מענה מאחות מומחית בתחום. בעיות מיניות וירידה בביטחון העצמי שכיחים מאוד אחרי המחלה. בקרב הקהילה עולה תסכול על היעדר תשומת לב של המערכת המטפלת לתופעות כמו הידבקות נרתיקית בקרב נשים או סוגיית אין אונות בקרב גברים, לכן חשוב שהצוותים המטפלים יציפו את נושא המיניות בשלב הרלוונטי של ההתמודדות עם המחלה".