זה קרה בשעה 20:30 בערב, שלושת הילדים, הבכור בן החמש, האמצעית בת השלוש והתינוקת בת השלושה חודשים, כבר ישנים במיטות. נינה, אשתי, יצאה לאימון בסטודיו עם חברה. מי היה מאמין שהערב הזה, כשאני יושב מול הטלוויזיה וצופה במשחק, יסתיים כפי שהסתיים? לפתע הטלפון מצלצל ובקו השני ההורים שלי, מבשרים לי שסבתא שלי נפטרה, שואלים אם אני רוצה להגיע לבית החולים להיפרד. עניתי שברגע שנינה תחזור מהסטודיו אצא אליהם לבית החולים. מיד שלחתי הודעה לנינה שלא תתעכב כי אני צריך לצאת. אלא שאחרי כמה רגעים אני מקבל הודעה בחזרה מחברה שלה, שמספרת לי שנינה לא מרגישה טוב. אבל שלא אדאג. לא חלפו חמש דקות והגיע טלפון ממנה שאגיע לסטודיו.
הכול קורה במהירות, תוך בלבול. קראתי לשתי שכנות לבוא לשמור על הילדים וטסתי לסטודיו לראות מה קורה עם נינה. מצאתי אותה על המזרן, חצי יושבת, חצי שכובה, חצי מגופה משותק. זווית הפה הייתה מעוותת והיא לא יכלה אפילו לשתות מהמים שהבאנו לה. ואני בסערת רגשות, סבתי נפטרה באותו ערב והנה אשתי על המזרן בדרך גם היא לבית החולים. ובאמבולנס נזרקים ביטויים לאוויר, CVA, דברים שלא הכרתי, לימים רק הבנתי למה התכוונו. מי חשב בכלל שיכול להיות שמדובר בשבץ?
שנינו עוסקים בספורט, מקפידים על תזונה, מה לנו ולשבץ? מתברר שזה יכול להגיע בכל רגע, בכל זמן ולכל אחד
עד אותו רגע שמעתי את המילה שבץ בעיקר על אנשים מבוגרים שקיבלו את זה, חולים. אתה לא מייחס לזה כלל חשיבות ומה ההשלכות של זה, לא עוצר לרגע אפילו כשאתה שומע על זה. ומה הסיבה שאצטרך לשים לזה לב? הרי נינה ואני זוג צעיר, בריא, שנינו עוסקים בספורט, מקפידים על תזונה, מה לנו ולשבץ? מתברר שזה יכול להגיע בכל רגע, בכל זמן ולכל אחד.
>> אירוע מוחי: אתם חייבים להכיר את התסמינים
בבית החולים כל המשפחה הייתה בלחץ וההורים שלה מאוד היסטריים. אני מטבעי אדם יותר קר-רוח ופחות נלחץ, אבל ללא ספק הייתי בהלם מהסיטואציה שטלטלה אותי. והכל קורה כל כך מהר; הפינוי לבית החולים, הבדיקות, טלפונים מרופאים, הטיפול שהמס את הקריש. רק בדיעבד הבנתי כמה בני מזל היינו שהכול הלך כל כך מהר, כי היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. למזלנו, במקרה שלנו, לא איבדנו זמן יקר.
עוד ב-mako בריאות:
>> זה מה שקנאביס עושה לנגיף הקורונה
>> הפעולה הפשוטה הזאת יכולה להגן עליכם מקורונה
>> מחקר חושף: זה הגיל שבו המוח מתחיל להתדרדר
לקח לי כמה ימים לעכל את האירוע הזה. מיד עם תום האשפוז הבנו שנינה צריכה לעבור לשיקום ופה התחיל המסע השני. המסע הראשון היה להישאר בחיים, השני, של השיקום, היה החזרה לחיים. והמסע הזה אמנם היה בעיקר שלה אבל לא רק שלה, הוא היה של כולנו במשפחה. סדרי היום השתנו ברגע אחד ואירוע אחד שינה חיים שלמים של אנשים רבים. בכל אותו הזמן הזה שנינה מאושפזת בבית החולים הייתי בא לישון איתה בבית החולים בכל ערב בתשע, נוסע הביתה להכין את הילדים לגנים, חוזר בחזרה לבית החולים, מנהל בית וחוזר חלילה. אמא שלי עברה אלינו הביתה לשמור על הילדים ובמשך ארבעה חודשים ישנה על ספה, אבא שלי נשאר לשבת שבעה על סבתא שלי לבד. עולם שלם שהתהפך.
נראה לי שפעלתי על אוטומט, אולי הדחקתי את המחשבות. באיזשהו שלב אתה גם מבין שזה הולך לקחת זמן. עולות שאלות מה יקרה אם נינה לא תצא מזה. ורגע של משבר בפגישה הראשונה עם הפיזיותרפיסטית שלה בבית לוינשטיין, בריפוי בעיסוק, כשסיפרה שיש לה תינוקת בת שלושה חודשים בבית והיא לא מצליחה להרים אותה. כולם בחדר בכו.
אנחנו לומדים לחיות את הרגע, ליהנות מהרגע, להיות נוכחים כי אי אפשר לדעת מה יקרה מחר, מה יקרה היום. להיות כמה שיותר משמעותיים ועד כמה שאפשר. תוך כדי אתה מבין שאתם בני מזל. נינה מתחילה לחזור ללכת, לתפקד, אתה מבין שיש פה חצי נחמה. נינה שלא ויתרה לרגע ונלחמה. לא רק בשביל עצמה, בשביל כולנו.