מה גורם לנו להיות במקום שאנחנו כמהים להיות בו? מזל? שכל? קשרים? כנראה גם וגם, ובעיקר, הקשבה לעצמנו ולמה שאנחנו יוצרים כל הזמן. אבל הרבה פעמים צריך להקשיב גם לכאבים שלנו - הכאב הרגשי הוא המשוב הכי חשוב שיש, ויש סכנה אמיתית שאם לא נקשיב לו הוא יהפוך לפיזי.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
הנה המנגנון: ישנו קו התפתחותי אחד בו אנחנו מתקדמים ברמה המעשית. בואו נקרא לו קו הפעולה. בקו הפעולה אנחנו לוקחים על עצמנו משימות ורוצים לבצע אותן. נניח שכתבנו תכנית עבודה לעסק, התחלנו לבצע את הפעולות הנדרשות ופתאום משהו שציפינו שיתרחש בדרך מסוימת לא קרה. לדוגמה, לקוח שהיה אמור לרכוש מאיתנו סחורה או שירות הבריז, או פעולה שחשבנו שנוכל לבצע בקלות הלכה והסתבכה בגלל בירוקרטיה. במצבים האלה ישנן שתי גישות שאנחנו יכולים לנקוט בהן:
1. גישת הקורבן - נדפקתי, לקחו לי, שתו לי ועכשיו יש לי את הזכות המפוקפקת להתלונן ולהאשים.
2. גישת היוצר - בגישה הזו אנחנו תמיד מתקדמים ומתפתחים. אם מתרחש משהו לא צפוי שמפריע לנו ואפילו מרגיז אותנו, במקום להתלונן ולהאשים אנחנו מחליטים להמשיך להתקדם על קו הלמידה ולבדוק אצלנו למה זה קרה. זה קו שפחות מוכר לרובנו וזה החידוש של הפסיכולוגיה הרוחנית, פה מתרחשת האבולוציה האמיתית.
קו הלמידה הוא כזה: היוצר מבין שהוא יוצר את המציאות שלו בכל רגע, הוא לוקח אחריות. נניח שניקח את הדוגמה הראשונה של הלקוח שלא קנה את הסחורה ונניח שהתבאסתם מזה. אם תוכלו להבין מה בדיוק ביאס אתכם, אתם תוכלו לעשות התקדמות הרבה יותר משמעותית מאשר למכור עוד משהו.
עוד ב-mako בריאות:
>> לא תמימה: האם מדובר בטבעונות או בהפרעת אכילה?
>> דברים שרק רופאים יודעים: המדריך המציאותי לרופא בישראל
>> כוח מתפרץ: האימון המושלם לאחרי שבועות
איך עושים את זה?
שואלים את עצמנו מה באדם או בסיטואציה הכי מפריע לנו. או במילים אחרות "מי לחץ לי על הכפתור של הכעס, תסכול, באסה וכו'?". שימו לב שיש פה מגוון תשובות כמגוון בני האדם. אחד יגיד שהלקוח שקרן, השני יגיד שהחיים בארץ מדכאים, ושלישי יאמר שללקוחות שלנו אין יכולת להסתכל קדימה.
ועכשיו, אחרי שענינו תשובה כנה לעצמנו, אנחנו לוקחים אחריות על כך שכל שיפוט שאנחנו שופטים את האחר או את המצב מגיע משיפוט עצמי: מי שחשב שהלקוח שקרן שיחשוב איך הוא משקר (אולי לעצמו), מי שחשב שהחיים בארץ מדכאים שיהרהר באיך הוא מדכא את עצמו וכו'.
לקיחת האחריות היא בניכוס השיפוט על עצמי ואז כמובן סליחה על השיפוט. סליחה אפשר לעשות בפורמט הבא (בכתיבה או דיבור): "אני סולח/ת לעצמי על זה ששפטתי את עצמי כ...". שימו לב שהסליחה היא על השיפוט ולא על האדם.
עכשיו אפשר לחזור לקוי הפעולה קלילים יותר, בלי תרמיל מלא בשיפוטים. מהמקום החדש אנו יכולים להבין בקלות למה יצרנו מצב "מבאס". זה מקום שבו הרווח על הנחת שק השיפוטים הוא הרבה יותר משמעותי מעוד או פחות עסקה או הצלחה נקודתית.
נכון שלפעמים זה לוקח קצת זמן לראות את הפרטים האלה, זה בדיוק הזמן שלוקח לנו להתעלות מעל המישור שהיינו בו ולהסתכל מלמעלה, כמו שיש משפט שאומר (במקור באנגלית) "ראיה בדיעבד היא תמיד 6:6".
אבל זו הדרך להתקדם. אם לא, נוכל לעשות המון פעולות אבל הן תמיד יחזירו אותנו לעוד ועוד הזדמנויות לקבל עוד רווח על קו הלמידה. ואיך נראה רווח מצטבר שם שלא פדינו? תסכול הופך לכעס שהופך לזעם - אבל זה כבר לפעם הבאה. ועד אז הקשיבו ללוחצי הכפתורים ולכל ההזדמנויות, גם הפנימיות, ותרוויחו בגדול.