קרבו את כרית האגודל שלכם לכריות האצבעות האחרות, כמו תנועה של "חכה חכה". מתחת לשורש האגודל אמור לצוץ גיד ארוך ובולט. לא רואים אותו? ברכותינו! אתם שייכים ל-15 האחוזים מהאוכלוסייה שאיבדו את שריר הכף הארוך (palmaris longus).

לפני כמה ימים פרסם הפיזיותרפיסט סיני כרמי בעמוד הפייסבוק "עובדות לא חשובות" פוסט בנושא השריר הזה, המצוי מתחת למפרק שורש כף היד, שחלקנו עדיין מחזיקים בו. הפוסט הפך לוויראלי וזכה באלפי תגובות ושיתופים. ובכן, זהו לא השריר היחיד שהתנוון.  

שרירים מנוונים (צילום: נוצר ע"י Hwilms, מתוך ויקיפדיה)
שרירים מנוונים | צילום: נוצר ע"י Hwilms, מתוך ויקיפדיה

קל להאמין שגופנו הוא כליל השלמות, אבל האמת היא שיש בו הרבה שאריות. במבט מדוקדק תגלו בו שלל איברים, עצמות, שרירים וגידים ששירתו נאמנה את אבותנו הקופים לפני אי אלו מיליוני שנים, אך אצלנו אין בהם שימוש ולכן הם יכלו להתנוון ולהיעלם במהלך האבולוציה.

>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?

אחת הדוגמאות לכך היא שריר הכף הארוך, שנמצא באמת היד ממש מתחת לכף היד. לשריר הזה יש תפקיד חשוב אצל חלק מהפרימטים, כמו האורנגאוטן או הלמורים, אבל אצל שימפנזים, גורילות ובני אדם חשיבותו זניחה. השימוש בו מוגבל בדרך כלל למוזיקאים שמנגנים על כלים מסוימים, או כשריר להשתלה במקום שריר שנפגע. מכאן שלהיעלמות של שריר כזה או לחוסר התפתחות שלו, תהיה השפעה זניחה על הישרדותנו.

שריר הכף הארוך אינו הדוגמה היחידה לשרידים אבולוציוניים שאבד בהם הצורך. אותו הדבר נכון גם לשרירים קטנים המצויים באוזנינו. בעלי חיים רבים משתמשים בגרסה של השרירים האלו להזזת האוזן, כפי שיעיד כל מי שגידל אי פעם כלב או חתול. אולם אצל רובנו שרירים אלו חלשים מכדי להזיז את האוזניים. גם כאן מדובר בתכונה שהצורך בה אבד והיא הלכה והתנוונה לאורך מיליוני שנות אבולוציה.

עור ברווז (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
המנגנון שגרם לפרווה לסמור נשאר | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

עוד ב-mako בריאות:

>> אם לשניים: "כך ירדתי 12 וחצי ק"ג תוך חודשיים וחצי"
> האם באמת גברים "נדלקים" מהר יותר מנשים?

>> 7 סיבות מדאיגות לכך שאתם נרדמים מהר מדי

כשקר לנו או כשאנחנו מפחדים אנחנו מקבלים "עור ברווז" – בליטות קטנות מופיעות על עורנו ואם נסתכל מקרוב נראה ששערותינו הקטנות סומרות. אנחנו לא היחידים שהתופעה הזאת קיימת אצלם, וגם אצל יונקים אחרים אפשר לראות ששערות הפרווה שלהם סומרות בתגובה לאיום או לקור. כשקר, הפרווה הסומרת יוצרת שכבת בידוד מהסביבה, כמו שמיכת פוך, ואילו כשבעל חיים נתקל באיום פרוותו הסומרת עוזרת לו להיראות יותר גדול ומאיים. אצלנו, לעומת זאת, כמעט שלא נשאר זכר לפרווה הסמיכה והרכה שהיתה לאבות אבותינו, אבל המנגנון שגרם לה לסמור עדיין קיים ועושה לנו "עור ברווז".

יש עוד המון דוגמאות: עצם העוקץ בקצה עמוד השדרה היא שריד מזנב ארוך ומפואר, התוספתן חדל למלא תפקיד משמעותי בעיכול צמחים כפי שהוא עושה אצל בעלי חיים אחרים, ואפילו קשתות זימים שמתנוונות בשלב מוקדם מאוד בהתפתחות העוברית. גופנו הוא למעשה מוזיאון לאבולוציה של האדם עם המון מיצגים שמלמדים אותנו על ההיסטוריה של התפתחותנו.

האפליקציה של מגזין דוידסון בגוגל פליי או ב-App Store