"זו אחריות לחיים ומוות": מנהלי הטראומה שמכורים לעבודתם

הטלפון יכול להגיע באמצע ארוחת ערב משפחתית, בשבת בבוקר או אחרי יממה כמעט ללא שינה. בצד השני מודיעים להם על פצוע קשה שעושה את דרכו לבית החולים, ובתוך רגע הם משאירים הכל מאחור ונכנסים למצב פעולה. אין זמן להסס, להיבהל או לחשוב על המראות שיחכו להם בחדר הטראומה. כל החלטה צריכה להתקבל במהירות, לפעמים בתוך שניות, וכל טעות עלולה לעלות בחיי אדם.

מנהלי מערכי הטראומה בישראל רגילים לעבוד מסביב לשעון, לראות פציעות קשות ולהיות שם ברגעים שבין חיים למוות. הם מתארים עבודה תובענית שגובה מחיר מהחיים האישיים ומהנפש, אך גם כזו שמעניקה להם תחושת משמעות שמתגברת על הכל. עבור חלקם, השילוב בין האדרנלין, האחריות והרגע שבו מטופל שנראה אבוד חוזר לחיים הוא כמעט ממכר – והוא גם הסיבה שהם ממשיכים לבחור במקצוע, שנה אחרי שנה.

"זו תחושה ממכרת שמשאירה אותי במקצוע הזה לכל אורך השנים"

ד"ר האני באחוס, מנהל המערך לטראומה בקריה הרפואית רמב״ם: "ביה"ח מוגדר 'מרכז העל הרפואי היחיד בצפון', והמשמעות היא ריכוז משמעותי של מקרי טראומה קשים, ובהם חיילים פצועים שהגיעו אלינו בשלוש המלחמות האחרונות, וגם פצועי אלימות שמגיעים מהחברה הערבית. כל כוננות הופכת לשהייה ממושכת בבית החולים, וגם כשהיא מסתיימת אני נשאר להמשיך לעבוד. יש תקופות שבהן חזרה הביתה הופך לעניין נדיר.

"עם זאת, אני אוהב את מה שאני עושה. זה בא לידי ביטוי בכך שלא משנה באיזו שעה מתקשרים אליי, אני קם ומגיע לחדר ההלם הכי מהר שאני יכול, בלי לחשוב פעמיים ובלי להסס לשנייה. כשאני יודע שאני הולך לקבל פצוע קשה מאוד, יש דריכות גבוהה מאוד והתרגשות שמתבטאת בהכנה מנטלית לסוג הפציעה, לפי פרוטוקול הטיפול ובחירת הצוות שלמעשה הכי מתאים לטיפול במקרה הספציפי ולמורכבות הפציעה. בהעדר אבחנה קלינית מובהקת, ובהתחשב בכך שצריך לטפל במטופל באופן הטוב ביותר, יש באוויר תחושת אדרנלין גבוהה, ופעמים רבות החלטות קליניות מבוססות על ניסיון אישי והיכרות עם השדה הקליני. זו תחושה ממכרת שמשאירה אותי במקצוע הזה לכל אורך השנים".

אנחנו מנהלי הטראומה חיים כנזירים בודהיסטים - מעט חומר, הרבה נתינה מעצמנו וריכוז פנימי בשליחותנו. אבל שלא כמו הנזירים, אנחנו מקבלים מדי פעם חיבוק חם, פרץ בכי, דפי נייר בכתב יד עם הכרת תודה מהפצועים ובני המשפחה

ד''ר אייל חשבייה

ד"ר אייל חשביה, מנהל מערך הטראומה של המרכז הרפואי איכילוב: "להיות מנהל טראומה במרכז טראומה ראשי זה לפני הכל אחריות לחיים ומוות. לרוב המראות קשים: דקירות, פציעות שיסוף, תאונות אופנועים וקורקינטים, הולכי רגל שנדרסו ע״י אוטובוס, פועלי בניין שנופלים מפיגומים. הרבה דם, הפרשות וחלקי גוף מרוטשים. אנחנו רואים המון כאב פיזי ונפשי של הפצועים. יש גם אירועים רבי-נפגעים: פיגועים, טילים בליסטיים, מסוקים צבאיים מעזה ולבנון. הכמויות הן אין-סופיות.

"אנחנו מנהלי הטראומה חיים כנזירים בודהיסטים - מעט חומר, הרבה נתינה מעצמנו וריכוז פנימי בשליחותנו. אבל שלא כמו הנזירים, אנחנו מקבלים מדי פעם חיבוק חם, פרץ בכי, דפי נייר בכתב יד עם ההכרת תודה מהפצועים ובני המשפחה. לעתים יבואו לבקר בערב חג עם בקבוק יין. לעתים ישלחו מכתב או הודעה. ולפעמים יתקשרו בעת התקף חרדה לקבל חיזוק או מילה טובה ולמעשה יחזקו אותנו באותה נשימה. טראומה זו הדת שלי. ואני קורא בה יומם וליל. ללא הרף".

זו אחריות שדורשת זמינות של 24 שעות ביממה, טלפונית ולעתים קרובות גם פיזית. אתה למעשה האחראי הבלעדי לניהול כל הפצועים הבאים בשערי בית החולים. הגדרת המקצוע שלך היא 'קבלת החלטות בתנאי אי-ודאות, ולעתים מדובר בהחלטות שנדרשות להתקבל בתוך דקות בודדות. זה נמשך משלב הניהול בחדר הטראומה והנהגת הצוותים השונים ועד לשלב הניתוח או הטיפול הנמרץ וכולל המשך למחלקות האשפוז וסיים בתהליך השיקומי.

"אם תאפשר לרגש להשתלט באותו רגע, לא תוכל לתפקד"

יחידת הטראומה במאיר היא מרכז טראומה אזורי מהגדולים בישראל, המטפל מדי שנה בכ-3,000 פצועים, ובהם יותר מ-330 פצועים במצב קשה ואנוש. "לעסוק בטראומה זה לעבוד נגד השעון. כל שנייה קובעת את ההבדל בין חיים למוות", מספר ד"ר אורי יסלוביץ', מנהל יחידת הטראומה במרכז רפואי מאיר מקבוצת כללית.

"טראומה לא מתרחשת בשעה ידועה או צפויה מראש. היא מגיעה ללא התרעה - באמצע משמרת מאתגרת, בארוחת יום שישי או באמצע זמן איכות שקבעת במיוחד עם הילדים. אבל זו שליחות. ברגע שמוכרז 'קוד כחול' במיון וצוות הטראומה מוזעק, אתה נכנס מיד למצב פעולה. כל הקשב מתכנס לרגע הזה. ברגע האמת אתה חייב להיות ממוקד - בפעולות שצריך לבצע, בהחלטות שצריך לקבל ובדבר החשוב ביותר - להציל חיים. אם תאפשר לרגש להשתלט באותו רגע, לא תוכל לתפקד. אבל זה המקצוע שבחרנו בו - לקבל החלטות ברגעים הקריטיים ביותר ולהעניק למטופלים את הסיכוי הטוב ביותר. הידיעה שאתה נלחם על חיים של אדם מעניקה לך את המשמעות החזקה ביותר לכל מה שאנחנו עושים".

מה שמזקק יותר מכל את משמעות העבודה, הוא הרגע בו אתה פוגש מטופל שהגיע אלינו אחרי פציעה קריטית, כשכל הסיכויים היו נגדו, כשהוא חוזר לחיים

ד"ר אורי יסלוביץ'

לדבריו, הכוח להתמודד עם אירועי טראומה אינו מגיע רק מהידע המקצועי, אלא גם מהצוות שסביבך. "בטראומה אתה אף פעם לא לבד. יש צוות רב-תחומי שלם שעובד איתך כתף אל כתף, עובר יחד את הרגעים המורכבים, משתף ותומך. הידיעה שיש סביבך אנשים שמבינים בדיוק מה עברת ושנמצאים שם איתך - היא כוח משמעותי. אבל מה שמזקק יותר מכל את משמעות העבודה, הוא הרגע בו אתה פוגש מטופל שהגיע אלינו אחרי פציעה קריטית, כשכל הסיכויים היו נגדו, כשהוא חוזר לחיים. כשאדם כזה, אחרי שמונה חודשים, מתקשר ומזמין אותך לחתונה שלו - זה הרגע שבו אתה מבין מחדש למה בחרת במקצוע הזה".

"הרגע הקשה ביותר הוא המעבר מהמאבק להצלת החיים לרגע שבו צריך להסתכל להורים בעיניים ולבשר להם שלא הצלחנו"

ד"ר רון ברנט, מנהל המחלקה לרפואה דחופה במרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית: "אני עדיין מתרגש מאוד מהעבודה שלי. בכל פעם שמודיעים לי שילד במצב קריטי או בהחייאה בדרכו אלינו, אני יוצא מיד מהבית. אין זמן לחשוב יותר מדי. בחדר ההחייאה אני עובד כמעט על אוטומט, כדי שלא לפספס שום פרט שיכול להציל חיים. רק אחר כך, כשהילד מתייצב ומועבר למחלקה, אתה פתאום עוצר ואומר לעצמך: 'וואו, הצלחנו להיות משמעותיים בהצלת החיים שלו'.

"יש רגעים שלא שוכחים. אני זוכר נער שביצעתי בו החייאה ונתתי לו שוק חשמלי. שנתיים אחר כך פגשתי אותו שוב בבית החולים, בריא, והוא הזכיר לי את אותו אירוע. פתאום אתה מבין שהילד שעמד מולך בלי דופק חי היום. אלו רגעים שנותנים משמעות אדירה לעבודה שלנו. אבל לא רק המקרים הדרמטיים מרגשים אותי. הייתה ילדה קטנה שהגיעה עם חפץ תקוע באוזן, אחרי שבמקום אחר לא הצליחו להוציא אותו. הוצאתי את החפץ, וכשכתבתי את מכתב השחרור היא פשוט רצה אליי וחיבקה אותי. זה היה כל כך אותנטי ומרגש. מבחינתי, ביום שבו אפסיק להתרגש גם מהרגעים הקטנים האלה - אדע שהגיע הזמן לפרוש.

"לצד הסיפוק יש גם רגעים קשים מאוד. לפני כחודשיים הגיעה אלינו תינוקת אחרי לידה מהירה, ללא דופק וללא נשימה. למרות כל המאמצים נאלצנו לקבוע את מותה. במקרים כאלה אנחנו עושים הכל, אבל יש מצבים שבהם התוצאה בלתי הפיכה. הרגע הקשה ביותר הוא המעבר מהמאבק להצלת החיים לרגע שבו צריך להסתכל להורים בעיניים ולבשר להם שלא הצלחנו. כל עוד אני בחדר ההחייאה אני ממוקד לחלוטין ופועל על אוטומט. רק כשאני יוצא לרגע מהחדר אני מרשה לעצמי להרגיש. פתאום אני רואה במטופל את הילדים שלי, ובהורים שלו את עצמי. אני מבין שזה היה יכול להיות גם אני. אלה רגעי השבירה. אחר כך אני חוזר הביתה ומחבק את הילדים שלי קצת יותר חזק. עבורי, גם להיות שם ברגעים הקשים זה חלק מהסיפור וזו זכות גדולה - להיות שם עם המשפחה, לנסות להקל ולתווך. גם אחרי כל השנים אני עדיין מגיע עם התרגשות לעבודה, כי אין סיפוק גדול יותר מלדעת שנתת לילד הזדמנות לחיים".

"ראיתי את הפחד בעיני הילדים שנפגעו בפיגוע - זה רגע שלא אשכח לעולם"

פרופ' שחף שיבר, מנהלת המלר"ד בבילינסון: "ישנם אירועים שמלווים אותך לאורך כל הקריירה ואינם מרפים גם שנים לאחר מכן. אחד מהם היה פיגוע הדריסה והדקירה ברעננה שבמהלכו הגיעו אלינו בתוך דקות ילדים ובני נוער שנפגעו בדרכם הביתה מבית הספר. כמנהלת המיון עמדתי בחדר הטראומה וראיתי את הפחד בעיניהם, את הדאגה בעיני ההורים שלהם ואת הנחישות הבלתי מתפשרת של הצוותים הרפואיים להציל כל חיים.

"למרות הכאב, הרעש והכאוס שאפפו את המחלקה, ראיתי כיצד כל אנשי הצוות פועלים כאדם אחד – ברגישות, במקצועיות ובמסירות אין קץ. המקרה הזה ריגש והדהים אותי לא רק בגלל חומרת הפציעות, אלא בעיקר משום שהוא הזכיר לי עד כמה חוסן אנושי, עבודת צוות וערבות הדדית יכולים להאיר גם את הרגעים החשוכים ביותר. זהו רגע שלא אשכח לעולם, והוא חיזק בי את תחושת השליחות והזכות לעמוד בראש מחלקה שמצילה חיים מדי יום".