ריאיון ויראלי של מל גיבסון הוביל אנשים לבקש מהרופאים תרופות וטרינריות

משהו משתנה ביחס של הציבור לרפואה ולממסד הרפואי. התהליך הזה לא מתרחש בבת אחת, אבל החשדנות הולכת וגוברת. בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים שנתקלים בהמלצה רפואית רשמית שואלים מיד מי עומד מאחוריה, מה האינטרסים שלו ומה מסתירים ממני? ולמה שאאמין דווקא לרופא כשבאינטרנט יש אנשים שמספרים סיפור אחר לגמרי?

הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי

מחקר אמריקאי גדול שפורסם בשנת 2024 מצא כי שיעור המבוגרים שדיווחו על אמון רב ברופאים ובבתי חולים ירד מ־71.5 אחוז באפריל 2020 ל־40.1 אחוז בינואר 2024. הירידה הזאת נולדה בראש ובראשונה על רקע מגפת הקורונה, שהייתה לא רק משבר בריאותי חובק עולם, אלא גם משבר אמון ומידע. כשהנגיף התפשט, אנשים פנו למקורות מקוונים בחיפוש אחרי מידע והכוונה. מאמר שפורסם בשנת 2021 תיאר איך הרשתות החברתיות, שכבר שימשו אז במה מרכזית לפעילות חברתית עבור מיליוני אנשים שלא יכלו עוד להיפגש ולשוחח פנים אל פנים, הפכו גם למקור חדשות חשוב. בבריטניה, לדוגמה, שיעור הצעירים מתחת לגיל 35 שהשתמשו ברשתות החברתיות לצריכת חדשות עלה מ-52 אחוז בינואר 2020 ל-61 אחוז באפריל של אותה שנה.

ספק כשלעצמו אינו רע. מדע מתקדם בזכות שאלות, ורופאים טובים צריכים לדעת להסביר את עצמם. אבל כשהספקנות כלפי רופאים ובתי חולים מצטרפת לאמון כמעט עיוור בפודקאסטים, בסרטונים ויראליים ובעדויות של מפורסמים, היא עלולה להפוך ממנגנון הגנה לסכנה של ממש לבריאות.

מפודקאסט למרשם

דוגמה ממשית להתערערות האמון ברפואה נולדה בעקבות פרק בפודקאסט הפופולרי “החוויה של ג’ו רוגן”‘ מינואר 2025. רוגן – מנחה עם היסטוריה ארוכה ולא מפוארת של הדהוד בדיות, אירח באולפנו את השחקן מל גיבסון, שנושא בעצמו היסטוריה ארוכה של התבטאויות אנטישמיות קונספירטיביות. במהלך הריאיון סיפר גיבסון שיש לו שלושה חברים שחלו בסרטן גרורתי מתקדם (שלב 4), ובכל זאת החלימו. כשנשאל איך קרה הפלא, טען גיבסון שהשלושה נטלו את התרופות איברמקטין ופנבנדזול, שמיועדות בכלל לשימוש נגד טפילים.

הפרק זכה למיליוני צפיות, אבל הסיפור האמיתי סביבו אינו הרייטינג בלבד. מחקר חדש שפורסם ב־JAMA Network Open מצא כי בחודשים שאחרי פרסום הפרק נצפתה בארצות הברית עלייה בשיעור המרשמים המשולבים, כלומר שניתנו באותו יום, לאיברמקטין ולתרופה ממשפחת הבנזימידזולים – הכוללת גם את פנבנדזול. העלייה נצפתה בכל האוכלוסייה, אך בלטה במיוחד אצל חולי סרטן מאובחנים.

איברמקטין היא תרופה פופולרית לתילוע סוסים, והיא מאושרת לשימוש אנושי נגד תולעים טפיליות מסוימות או גרדת (סקביאס), במינונים מוגדרים. בתקופת מגפת הקורונה היו מי שטענו שהיא יעילה נגד הנגיף, אף על פי שנמצא שהיא אינה מועילה בהפחתת תסמיני המחלה או במניעתה. פנבנדזול היא תרופה וטרינרית שאינה מאושרת לשימושם של בני אדם. כבר כמה שנים מסתובבות מפה לאוזן שמועות שהיא יעילה נגד סרטן, אך בפועל אין כיום ראיות מבוססות לכך שאף אחת משתי התרופות הללו יעילות לטיפול בשום סוג סרטן של בני אדם.

חלק מהעניין בתרופות הללו נובע ממחקרים שנעשו על תרביות תאים במעבדה או על בעלי חיים שהונדסו לדמות תהליכים סרטניים, שמצאו כי עשויות להיות להן השפעות מסוימות על תהליכים שקשורים בתאי סרטן. איברמקטין נקשרה במחקרים כאלה להשפעה על מסלולי איתות תאיים ולמוות של תאי סרטן, במיוחד בשילוב עם טיפולים ייעודיים נגד סרטן. פנבנדזול משפיעה על מיקרוטובולים – מרכיבים של שלד התא החשובים לתהליך החלוקה שלו.

אך בני אדם אינם תרביות תאים או חיות מעבדה. אפילו אם היו ממצאים מבטיחים לניסויים בתרופות במעבדה, אי אפשר היה להסיק מהם שהתרופה תועיל לחולי סרטן, שתאריך את חייהם או שתהיה בטוחה בשילוב עם טיפולים אחרים נגד סרטן.

מחקר משנת 2019, שניתח את ממצאיהם של מחקרים קליניים קודמים, העריך שרק 3.4 אחוזים מהתרופות האפשריות לסרטן, שהגיעו לשלב של ניסויים על בני אדם, עברו אותם בהצלחה. לגבי איברמקטין, הוצעו כמה מנגנוני פעולה אפשריים שבהם היא עשויה לפעול נגד גידולים סרטניים, אך עד כה לא הראו שהיא אכן יעילה בפועל נגד סרטן. נדרשים ניסויים קליניים כדי לבדוק אם יש לה תועלת אמיתית לטיפול בבני אדם. לגבי פנבנדזול הידע שלנו מצומצם אף יותר: היא אינה מאושרת לשימוש אנושי בשום מצב רפואי, והמידע הקליני על בטיחותה, מינוניה ויעילותה אצל בני אדם אינו מספק.

כדי לבדוק אם חל שינוי בדפוסי המרשמים לאיברמקטין ולתרופות הדומות לפנבנדזול, ניתחו החוקרים רשומות רפואיות אלקטרוניות של יותר מ־68 מיליון מטופלים בארצות הברית. הם השוו את שיעור המרשמים בחודשים ינואר עד יולי 2025, לאחר פרסום הפודקאסט, לשיעורם בתקופה המקבילה בשנת 2024.

הממצאים היו חד משמעיים: שיעור המרשמים המשולבים בקרב אוכלוסיית הנבדקים כולה כמעט הוכפל, והיה גבוה ב-97 אחוז ב-2025 לעומת השנה שקדמה לה. אצל מטופלים שאובחנו כחולי סרטן שיעור מקבלי המרשמים עלה בצורה חדה אף יותר, עד כדי פי 2.63 בתקופה שאחרי פרסום הפודקאסט. אומנם המחקר לא יכול להראות שהפודקאסט עצמו הוא שגרם לעלייה, אך הממצאים מראים שהחשיפה הציבורית הרבה שהטיפול קיבל לוותה בשינוי ממשי בדפוסי הפקת המרשמים בארצות הברית, ושהשינוי בלט במיוחד בקבוצה שההבטחה שהציג גיבסון קסמה לה במיוחד.

למחקר יש גם מגבלות. הוא בדק רק הוצאת מרשמים, ואינו יכול לקבוע אם התרופות נופקו ואם המטופלים נטלו אותן בפועל. כמו כן אין בו נתונים שמראים אם מטופלים נטלו את התרופות במקום טיפול אונקולוגי מקובל או בנוסף אליו, או מה הוביל למתן כל מרשם. ובכל זאת, סמיכות הזמנים והעלייה הבולטת בהפקת מרשמים משולבים למטופלים עם סרטן, מצביעות על משהו חשוב: כשמידע רפואי לא מבוסס מופץ בבמה ציבורית פופולרית, ההשלכות שלו עשויות לחרוג מגבולות השיח הציבורי ולהיקשר לשינוי התנהגות שיכול להיות מסוכן.

מסיפור אישי להבטחה רפואית

הסיפור הזה אינו ייחודי לשתי התרופות הללו. התפשטות תרבות הוולנס (wellness) בשנים האחרונות, וההשפעה הגוברת של הרשתות החברתיות על דעת הקהל, העניקו לסיפורי החלמה אישיים כוח עצום – גם כשהם אינם מגובים בראיות. המיני-סדרה “חומץ תפוחים” שעלתה לנטפליקס ב-2025, דרמה בדיונית המבוססת על אירועים אמיתיים, מציגה עוד דוגמה לכך. הסדרה מעבדת את סיפורה האישי של משפיענית אוסטרלית בשם בל גיבסון (אל תבלבלו עם מל גיבסון), שטענה כי חלתה בסרטן מוח סופני וריפאה את עצמה באמצעות שינויים בתזונה ובאורח החיים. בהמשך התברר שלא אובחן אצלה סרטן מעולם, כך שהיא כמובן גם לא ריפאה את עצמה.

כמו בהבטחה הגדולה של האיברמקטין והפנבנדזול, הסיפור האישי של בל גיבסון שאב את כוחו במידה רבה מהאופן שבו סופר: עם הרבה ביטחון, על ידי מספרת כריזמטית. לחלק מהסיפורים האלה גם נלוות רמיזות לכך שמערכת הבריאות כביכול מסתירה מהציבור אפשרויות טיפול. עבור אנשים שמתמודדים עם מחלה קשה ומחפשים תקווה, סיפור כזה יכול להישמע כמו גלגל הצלה שנזרק אליהם כשכבר חשבו שאזלו להם האפשרויות.

הסכנה במידע רפואי לא מבוסס שמופץ ברשתות אינה מסתכמת בכך שתרופה לא מוכחת עלולה לא לעזור. הבעיה הגדולה יותר היא שהוא עלול לשכנע מטופלים לדחות טיפול יעיל ומוכח או לוותר עליו, ליטול תרופות במינונים לא מתאימים, או לשלב אותן עם טיפולים אחרים ללא פיקוח רפואי.

קל להבין מה מושך בסיפורים כאלה. כשאנשים מתמודדים עם מחלה קשה, הם לא מבקשים מאמרים מסובכים או הסתייגויות סטטיסטיות. הם מחפשים סיכוי, עוד אפשרות מבטיחה, עוד משהו שאולי לא ניסו. אבל ברפואה, תקווה אינה יכולה לשמש תחליף למחקרים שממחישים את היעילות והבטיחות של טיפול. החלמה של אדם אחד בעקבות טיפול, גם אם אכן התרחשה באמת, לא מראה שהטיפול הוא מה שגרם לה או שהוא יעזור גם לאחרים. כדי לדעת אם טיפול באמת עוזר, צריך לבדוק אותו בניסויים קליניים: להשוות בין קבוצות מטופלים, למדוד נסיגת מחלה, הישרדות, איכות חיים ובטיחות, ולוודא שהתועלת שלו עולה על הנזק האפשרי.

איברמקטין ופנבנדזול עשויות להמשיך להיחקר בעתיד, כמו תרופות רבות אחרות שנבדקות לשימושים חדשים. אבל נכון להיום הן אינן טיפול מוכח לשום סוג של סרטן. הדרך המובילה מרעיון ביולוגי מעניין לטיפול רפואי אמיתי עוברת במחקרים קליניים קפדניים, לא בסיפורים אישיים בפודקאסטים וברשתות החברתיות, מרגשים ככל שיהיו.

למאמרים נוספים באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי