הם מסרבים לאכול או שהם מקיאים את כל מה שהם אוכלים, הם מאבדים ממשקלם וגופם הופך להיות עור ועצמות- אך בעיניהם, הם עדיין חייבים לרזות. אנורקסיה ובולימיה הן הפרעות אכילה חמורות, הרסניות לגוף, שיכולות להוביל במקרים מסוימים למוות. שיטות טיפול רבות מוצעות לסובלים מהן, בעיקר נשים ונערות צעירות, אבל האם אפשר בכלל להחלים מזה?
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
אצל דנה וולנסקי (20) כבר בגיל 13 התפתחו הפרעות אכילה חמורות. בתחילה היא צמצמה את כמויות המזון, לפעמים אכלה תפוח אחד במשך כל היום, ואט אט הפסיקה לאכול ושתתה רק מים. בהמשך התווספו גם הקאות. משקלה ההתחלתי היה 52 קילוגרם, כעבור 8 חודשים הוא ירד ל-46 קילוגרם ובארבעת החודשים הנוספים הגיעה ל-31 קילוגרם. "לילה אחד ניסיתי לקום מהמיטה כדי לקחת כוס מים ולא הצלחתי, ניסיתי לקרוא לאימא שלי ולא יצא לי קול. התקשרתי אליה לנייד שהיה ליד המיטה שלה וביקשתי ממנה שתבוא ותעזור לי". מצבה הבריאותי הירוד מנע מדנה בהמשך להגיע לבית הספר ובכלל לתפקד.
מתי הפסקת לאכול?
"זה התחיל מהמוות של סבא שלי, הייתי בת 7 כשהוא נפטר ואימא שלי החליטה בעקבות זאת לשנות את חייה ולחיות עד הסוף. היא שינתה את המקצוע, הפכה להיות מאמנת כושר ובהמשך התגרשה מאבי. חשתי בדידות והיה רצון לתשומת לב שמצא ביטוי דרך הגוף. בעיות חברתיות דווקא לא היו לי, הן הגיעו אחר כך כשזה התחיל והרבה חברות התרחקו ממני. בהמשך, בגיל 16 ניסיתי גם להתאבד".
דנה מספרת כי במשך 3 שנים הצליחה להסתיר את מחלתה מסביבתה הקרובה. "מאוד קל להסתיר אנורקסיה, מבחינתם זו הייתה ירידה במשקל. בהמשך, לומדים טריקים: לבשתי בגדים גדולים ובארוחות משפחתיות חתכתי את המזון בצלחת וזרקתי לכלב. חוץ מזה ביליתי הרבה זמן לבד בבית. לפעמים הייתי רצה בפארק, חשבתי שאני עדיין שמנה ורק רציתי לרזות, זה היה מצב מוחלט של הרס עצמי".
בגיל 16 וולנסקי התאשפזה במחלקה להפרעות אכילה בשניידר במחלקת ילדים, עם בעיות בלב ודופק נמוך. אחרי מסכת של שחרורים ואשפוזים לסירוגין, ביקשה בגיל 17 להתאשפז במחלקת ילדים. "התפרעתי המון, ניסיתי להרביץ לאחיות שניסו לשים לי זונדה, הקאתי את כל מה שהביאו לי לאכול, רצו להוציא אותי ממחלקת ילדים ולהעביר אותי לאברבנאל, ואז החלטתי להתאפס על עצמי. עזבתי את התיכון ונסעתי לחצי שנה לארה"ב לטייל לבד, וכשחזרתי שכרתי לבד דירה ועבדתי במלצרות. לא אכלתי שוב וירדתי ל-35 קילוגרם. בדצמבר האחרון התאשפזתי שוב מרצון לכמה חודשים, במחלקה להפרעות אכילה בשיבא וזה עזר לי יותר מכל אשפוז אחר. האנורקסיה קשורה לשליטה עצמית, זה משהו שלדעתי אי אפשר להחלים ממנו לעולם".
לא מודעות להפרעת האכילה
כ-50 אלף אנשים סובלים מהפרעות אכילה בישראל. מרביתן נשים ונערות לא מאובחנות ולא מטופלות - חלקן כלל לא מודעות לכך שיש להן הפרעות אכילה. במחלקה להפרעות אכילה בשיבא, שנחשבת למרפאה הגדולה בארץ, מטפלים ב-600 חולות בשנה. "לפעמים לוקח כמה שנים עד שחולה מגיעה להכרה שיש לה הפרעת אכילה והיא צריכה לטפל בזה", אומר ד"ר איתן גור, מנהל המחלקה להפרעות אכילה בבית החולים שיבא. הדרך שבה מאבחנים אנורקטית בבית החולים היא על ידי פגישה עם דיאטני/ת מומחה/ית בתחום ועם עובד/ת סוציאלי/ת, אלה קובעים את דרגת החומרה ואת דרך הטיפול. לדברי ד"ר גור, ההמתנה לאשפוז קצרה, במרפאה בשיבא כל בחורה שפונה מוזמנת תוך זמן קצר לפגישת הערכה, אח"כ היא מופנית לאשפוז או טיפול.
איך מטפלים בהפרעות אכילה?
"יש דרגות חומרה שונות של הפרעות אכילה וחלק מהאנורקטיות זקוקות לאשפוז", אומר ד"ר גור, "אחרי אבחון מפנים למסגרת טיפולית שמתמחה בהפרעות אכילה, כשהטיפול המשולב כולל טיפול דיאטטי וטיפול נפשי-רגשי שבו מעורב בדרך כלל פסיכיאטר, כי המקור למחלה הוא נפשי. בחלק מהמקרים יש צורך בטיפול תרופתי, אבל זה לא מחייב".
מה אורך הטיפול?
"אנורקטית שחולה שלושה חודשים לא דומה לחולה שסובלת מהמחלה הזו 10 שנים. גם בולימיה ואנורקסיה הן לא אותן מחלות. סדר גודל מינימלי של טיפול כזה הוא שנה, אלו לא מחלות שאפשר להחלים מהן בשבועיים. אבל שוב, זה תלוי בחומרת המחלה, כמה קילוגרמים היא צריכה להעלות כמה מהר הבולמית משתלטת על הסימפטומים, זה מותאם באופן אישי לכל חולה".
באילו שיטות מטפלים במחלקה להפרעות אכילה?
"קיים אצלנו מגוון גדול של שיטות טיפול: שיטות פסיכו-תרפויטיות BBT – דיאלקטי התנהגותי ו-CBT טיפול קוגניטיבי - אלו הם טיפולים מילוליים. יש גם מגוון של טיפולים בהבעה: באמנות, במוזיקה, בתנועה, פסיכודרמה, קבוצת יוגה ומורה לספורט. כל אלה טיפולי חובה למאושפזות. מי שלא מאושפזת, חולה שהשתחררה כבר או שחומרת המחלה פחותה אצלה, מקבלת טיפול שבועי אצל הדיאטנית ואת אחד הטיפולים הפסיכו תרפויטיים: משפחתי, קבוצתי או אישי. הגישה הטיפולית שלנו מקובלת בכל המרכזים המובילים בעולם".
מהם אחוזי הצלחה של הטיפול?
"ככל שממהרים יותר להתחיל בטיפול, הסיכוי להחלים גבוה יותר - כל עוד החומרה לא גבוהה מדי. יש קשר בין שני הדברים. קל להפסיק להקיא אחרי כמה חודשים מאשר אחרי כמה שנים, דרגות החומרה הולכות ביחד, ככל שהמחלה הנפשית יותר חמורה כך גם הביטוי הגופני", אומר ד"ר גור, "אף חולה לא מחלימה בסוף האשפוז, כולן מופנות לטיפול מרפאתי שנמשך לעיתים שנים. ברגע שהחולה נגמלה מהסימפטומים ומנהלת אורח חיים תפקודי תקין בצורה מלאה במשך שנתיים אפשר לומר שהיא החלימה".
אבל זה יכול לחזור בעתיד?
"לעיתים, גם לאחר שנים, אם פוקדים את החולה לשעבר מצבי משבר, הפרעת האכילה עלולה לחזור".
עד כמה מכריעה ההשפעה הסביבתית?
"יש בעיה עם הסמכות ההורית ועם היכולת להוביל את הילדים, וזה כולל גם את הרגלי החיים. לרוב ההורים אין הרגלי חיים בענייני אוכל ותרבות הפנאי, וזה לא נדיר לראות דור שני של הפרעות אכילה", אומר ד"ר גור, "יש אמנם באנורקסיה מרכיבים ביולוגיים, אבל התרומה הסביבתית-תרבותית גדולה מאוד. בקהילה האתיופית לדוגמה לא היו בארץ המקור הפרעות אכילה, אך הדור הראשון של העולות מאתיופיה תוך 5-10 שנים פיתחו הפרעות אכילה. המצב הזה חוזר על עצמו בכל אוכלוסיית מהגרים שבאה מהעולם השלישי למדינה מערבית".
איך קורה מצב בו ההורים לא מודעים למצב?
"זו תופעה שמפתיעה, אבל אני נתקל בה שוב ושוב. כשאתה חי עם מישהו והשינוי לא הדרגתי, אתה לא רואה את זה. אבל זה גם תלוי בשינוי שחל באורח החיים שלנו: אין היום ארוחות משפחתיות, הילדים והמתבגרים אוכלים לבד, ולרוב אוכלים חטיפים או שאוכלים בחוץ. מתבגר ישראלי אוכל בממוצע ב-50 אחוז מהמקרים מחוץ לבית, וגם כשהוא אוכל בבית, רוב האוכל הוא מתועש. ובגלל ריבוי הערוצים והמסכים, כל אחד יושב מול המסך שלו בחדר ואוכל. וכך, בגלל העובדה שחיים באותו בית חיים נפרדים, ההורים לא בקשר עם מה שהילדים אוכלים או איך הם אוכלים, כך שזה לא מפתיע שהילדה הולכת לשירותים ומקיאה או שהיא אוכלת מנות קטנות והם לא רואים את זה".
"אף אחד בישראל לא מכיר דימוי גוף יותר ממני"
המרפאה בתל השומר היא לא היחידה ששואפת להושיט יד לחולים באנורקסיה. שיטות נוספות מציפות את העולם הזה, בניסיון לרפא את החולים ולהביא למודעות גבוהה של המחלה.
מה אתה חושב על עמותות חברתיות כמו סימפלי יו ועל יכולתן לסייע לאנורקטיות?
"עדי ברקן הוא צלם, אבל אין לו ידע והכשרה לטפל בבנות עם הפרעות אכילה. אמנם יש לו כוונות טובות, אבל זה לא מספיק".
עמותת סימפלי יו, שעדי ברקן, צלם אופנה, הוא היו"ר שלה, פועלת במשך שנים כדי להציל את הסובלות מהפרעות אכילה קשות. העמותה אף יזמה את חוק הפוטושופ, ויצרה מודעות תקשורתית רחבה למחלה. בשנים האחרונות ברקן דורש ליצור תכנית לאומית על מנת להקטין את הבעיה של דימוי הגוף ומודל היופי, לשם כך הוא עומד בקשר עם בכירים בצבא ובמשרד הבריאות והחינוך. לטענתו, מטרתו העיקרית היא לסייע ככל שניתן לחולים במחלה, אך אין ביכולתו לרפא אותם. "אם אני חושב שאני יכול, אני אנסה לעזור, אבל בחורה שהייתה כבר ב- 3-4 אשפוזים, הסיכוי שלה לצאת מזה על ידי פעיל חברתי שואף לאפס. יש בנות שצריכות לקבל טיפול פסיכיאטרי וזה לא המגרש שלי". במסגרת פעילות העמותה נפגש עדי ברקן ושותפיו עם אלפי בני נוער מדי חודש, בבתי ספר ובמסגרת הצהלית.
איזו תכנית שיקומית אתה מציע לאנורקטיות?
"אני לא מציע תכנית אלא ליווי יומיומי לנערות ונשים צעירות שסובלות מדימוי גוף שלילי. חלקן הגיעו למחלקות פסיכיאטריות ושום דבר לא עזר להן, כי לא לכל בעיה יש כדור. הבעיה היא בעיקר חברתית והטיפול הוא בבעיה של דימוי גוף, ברגע שהן יאהבו את הגוף שלהן, הכול פתיר", אומר ברקן ומספר כי הוא כלל לא רואה רווחים מפעילות העמותה, אבל תורם לה את כל כולו. "אני לומד את המציאות, אין לי הסמכה, אני לא רופא ולא מטפל אבל אני חי בעיות של דימוי גוף ואף אחד בישראל לא מכיר את הבעיה יותר טוב ממני".
ולדעתך אפשר לרפא את המחלה?
"הריפוי תלוי בכמה גורמים: כמה זמן עבר מתחילת המחלה, הסיבה, הגיל והטיפול כמובן. אם מקבלים את הטיפול הנכון בשנה הראשונה של המחלה יש סיכוי לצאת עם שריטה מהחוויה הזו אך לא עם חיים משובשים. הבעיה מתחילה כשלא מקבלים את הטיפול הראשוני הנכון ואז זה הופך לכרוני. הדבר החשוב ביותר הוא לאבחן ולתת טיפול הולם בהתאם לחומרת המחלה. ככל שהזמן עובר, הסיכויים לחזור ולנהל חיים נורמליים פוחתים".
דוד דדון, אביה של שקד, בת 18, מספר על המפגש של בתו הסובלת מאנורקסיה מזה 4 שנים עם עדי ברקן. "שקד עברה ששה אשפוזים, אינספור פסיכולוגים ופסיכיאטרים, ושום דבר לא עזר. בשלב מסוים, היא אפילו ניסתה לשים קץ לחייה. לפני כשנה היא פגשה את עדי וחזרה לאכול. הוא הגיע לבקר אותה בבית החולים הפסיכיאטרי בזמנו החופשי, והצליח לעשות דברים שאחרים לא הצליחו. לא ברור לי איך, אבל הוא חדר ללב שלה. היא עדיין רוצה לרדת במשקל ולהקיא לפעמים, אבל בתקופה האחרונה זה כבר לא קורה, מבחינתי הוא הציל את הילדה שלי".
שקד מספרת כי אביה היה זה שפנה לברקן, על מנת שיעזור לה. "עברתי המון דברים בחיים, פגיעות מיניות, חרם חברתי, סבתא שלי הייתה ביקורתית ואמרה לי שלהיות רזה זה יפה, וזה השפיע עליי. תמיד הייתי במשקל תקין אבל מלאה".
ואיך זה שדווקא עדי ברקן הצליח לעזור לך?
"אני חושבת שזה בגלל שהוא בא מתעשיית האופנה. כל הרופאים והפסיכולוגים אמרו לי שהבעיה היא שלי אבל הם לא אמרו את מה שעדי אמר, שהחברה חולה. הבנתי שמה שעשיתי היה לרצות את החברה, להיות שייכת ומספיק טובה בשביל כולם ובשביל עצמי. הוא האיר את עיניי ובעקבות השיחות איתו התחלתי לאכול. הוא נתן לי אפשרות להרצות במרכזי נוער וזו הייתה תרפיה בשבילי. אני לא יודעת אם זה לגמרי מאחוריי, אבל אני במקום הרבה יותר טוב משהייתי".
עוד ב-mako בריאות:
>> ביי בוטוקס: מדענים מצאו את הפתרון הגאוני לקמטים
>> על העיוורון: למה אסור להסתכל ישירות אל תוך השמש?
>> יש פתרון: למה כואב לכם בצד בזמן ריצה?
אבל לא כולם מרוצים מדרכיו של ברקן לכבוש את המטרה. לורן, 22, סובלת מאנורקסיה כבר 5 שנים. לפני שנתיים, פגשה במקרה בנסיעה באוטובוס בחורה שזיהתה את הרזון הבולט שלה (היא שקלה אז 25 קילו) והציעה להפגיש בינה ובין עדי ברקן, שלטענתה סייע להרבה אנורקטיות. "בתקופה ההיא, לא הצלחתי להחזיק מעמד באשפוזים. עדי ברקן יצר איתי קשר בפייסבוק ו"חיזר" אחריי, הוא אמר שאני מאוד יפה ורזה ושהוא רוצה להיפגש איתי. אמרתי לו שאין טעם ושאני לא רוצה להחלים. אך הוא התעקש שאגיע אליו. סיפרתי על כך לאימי, שעודדה אותי לפנות אליו, ויחד נסענו אליו. ברקן גרם לי להאמין בזה שהוא יעזור לי, הוא עודד אותי לצאת מהבית ולגור לבד. הייתי במצב כל כך קשה שהאמנתי לכל מי שהציע לי עזרה", מספרת לורן.
לורן מסבירה כי בפרסומים שונים באמצעי התקשורת, ברקן מכנה אותן "ילדות ברבי" ומסביר שהן אנורקטיות בגלל רצונן להיראות כמו דוגמניות וזה בדיוק מה שמפריע לה. "בעיני, הוא יוצר מצג שטוח ורדוד שלנו. אנורקסיה היא לא דיאטה שיצאה משליטה, וזה לא קורה בגלל שבנות רוצות להיראות כמו קייט מוס או גל גדות, כפי שאומר ברקן. זה הרבה יותר עמוק מזה, זו הפרעה נפשית. עד שלא מבינים מהו הטריגר, אפשר להתאשפז ללא הרף, אבל הירידה במשקל לא תאחר לבוא", היא מספרת.
פנינו לעדי ברקן, על מנת שיוכל להגיב לטענות שהועלו נגדו. ברקן נמנע מתגובה לדבריו, בעיקר כי אינו רוצה להביך או לפגוע בלורן, אותה ליווה במשך 5 חודשים.
"מקור ההפרעה - ביחסים בתוך המשפחה"
ויש גם שיטות טיפול פחות קונבנציונאליות. טל אור, מורה רוחנית ומטפלת מזה 30 שנה, מספרת כי כבר בתחילת דרכה גילתה שמקורן של כל הפרעות האכילה (אנורקסיה, בולימיה, אכילה כפייתית) זהה לחלוטין. אצל מרבית החולות בהן טיפלה, כך היא מספרת, במשפחת המוצא יש גישה חולנית לשפע בצורותיו השונות. "במשפחות של נשים עם הפרעות אכילה, ללא שום יוצא מהכלל, האבא שולט שליטה בלתי רגילה בכל המשפחה כולל באימא. לעיתים קרובות השליטה שלו היא תת קרקעית, כך שהבת שלוקה בהפרעת אכילה לא תמיד מזהה זאת".
לדבריה, כל אחד מאתנו זקוק לתחושת שליטה בחייו, וכשלאדם אין תחושה כזו הוא יחפש משהו או מישהו לשלוט בו. "לכן, האם שנשלטת בעוצמה על ידי האב, תבחר באופן לא מודע לשלוט בילדה הרגישה ביותר שלה, זו אשר מרצה את הסביבה. השליטה תבוא לידי ביטוי בהצרת צעדיה של הבת, בחירת החברות או אפילו הלבוש שלה. הבת, גם היא מחפשת משהו לשלוט בו, ובתור נערה הדבר היחיד שהיא יכולה לשלוט בו הוא הפה שלה וכמה ומה היא תכניס לתוכו", היא אומרת.
אור מציינת שדבר נוסף המאפיין את המשפחות הללו הוא מערכת יחסים דרמטית עם כסף. "יש המון דרמה סביב כסף, או שהאב מאוד עשיר אבל את הכסף נותן במשורה לבני המשפחה ושולט במה שיקנו, או שהאב הסתבך בפלילים בנושאי כסף, יש גם משפחות שיש להן עליות וירידות דרמטיות מבחינה כלכלית, לפעמים יש להן תקופות של שפע, או תקופות של מחסור כבד, אבל הכסף הוא תמיד "אישיו" בהפרעת אכילה. הדינמיקה שנוצרת במשפחות האלה היא שהאהבה שההורים נותנים לילדה לא באה לידי ביטוי כהלכה, או שניתנת בזרזיפים ומלווה בהמון ביקורתיות כלפיה.
"מכיוון שהאוכל הוא ביטוי לשפע, נוצרת הפרעת אכילה", היא מוסיפה, "דווקא הרצון הבלתי מודע להשיג שליטה מייצר חוסר שליטה מוחלט: לבולימיות לדוגמה, כעבור זמן מסוים, הגוף מתרגל להקיא את האוכל, גם אם הן לא מנסות להקיא, ואנורקטיות בשלב מסוים כבר לא מסוגלת לאכול". שיטת הטיפול של אור היא לטפל בהורים במקביל לטיפול בנערה, כשהטיפול הוא קצר טווח ומתבסס על שיחות ועל שיטה ייחודית שנקראת "ריפוי הורים פנימיים". לדברי אור, מדובר ברוב המקרים במשפחות שבהן נעשתה העברה בין דורית, כלומר, גם ההורים מגיעים עם מצוקות שהם סוחבים מהילדות.
האם הטיפול מלווה בייעוץ תזונתי או פסיכיאטרי?
"אני מתנגדת לתרופות פסיכיאטריות ואני לא חושבת שטיפול כזה נחוץ. הנערות הללו יודעות כבר הכול על תזונה ודיאטות, מה שהן צריכות זה טיפול רגשי".
לשיטתך, יש להפרעות אכילה קשר למודל הרזון ולאופנה?
"זה אף פעם לא מתחיל מהרצון לרזות ואין שום קשר בין הפרעות אכילה לצילומי דוגמניות שדופות. עובדה שאני ועוד נערות ונשים רבות רואות את אותן תמונות של דוגמניות שמפורסמות בכל מקום ולא מתחילות להרעיב את עצמנו. רוב הבנות אינן לוקות בהפרעות אכילה וזה אומר שיש משהו שמייחד את הבנות שכן לוקות, וכמובן שזה לא צילומים אלא משהו אחר ברקע שממנו הן מגיעות".