המחלה שמטלטלת משפחות: "עד היום לא היה אפילו חולה אחד שהחלים ממנה"

בשבועות האחרונים פרסמנו ב-mako בריאות את סיפורה של שאנל ביטון, שהסרטון שבו היא מספרת על ההתמודדות היום-יומית של אמה הסובלת ממחלת קרויצפלד-יעקב זכה למאות אלפי צפיות ועורר גל תגובות בקרב משפחות רבות של חולים, בעיקר מיוצאי לוב ותוניסיה, וזאת בשל מוטציה גנטית שנמצאת בשכיחות גבוהה בעדות אלו. חלקן איבדו הורים ואחים למחלה, אחרות גילו כי הן נושאות את המוטציה הגנטית שעלולה לעבור גם לילדיהן.

מחלת קרויצפלד-יעקב (Creutzfeldt-Jakob disease - CJD) באה לידי ביטוי בשינוי התנהגותי, פגיעה בזיכרון, הפרעות בראייה, קושי בהליכה, חוסר יציבות והפרעות שינה. בשל האופי הלא-ספציפי של התסמינים, חולים מופנים לעתים בתחילה לייעוץ פסיכיאטרי או לבדיקת עיניים, ולא בהכרח לנוירולוג. אלא שהמחלה מתקדמת במהירות, ובתוך זמן קצר עלולה לפגוע במערכות נוירולוגיות רבות. מרגע הופעת התסמינים הראשונים, המחלה נמשכת לרוב פחות משנה ומסתיימת במוות.

בעבר סברו כי היא נגרמת כתוצאה מנגיף, אך בהמשך התגלה כי הגורם לה הוא חלבון פגום המכונה "פריון", שגורם לחלבונים תקינים במוח להשתבש ומוביל במהירות למות תאי עצב. אותו מנגנון של חלבוני פריון עומד גם בבסיס מחלת "הפרה המשוגעת" בבקר - ומכאן הבלבול הנפוץ בין המחלות.

בישראל המחלה נפוצה במיוחד בצורתה התורשתית, בשל מוטציה גנטית שנמצאה בשכיחות גבוהה בקרב חלק מיוצאי לוב ותוניסיה. בעבר ייחסו זאת בטעות להרגלי אכילה, אך כיום ישראל נחשבת חריגה בעולם בשכיחות הגבוהה של מקרי קרויצפלד-יעקב גנטיים ביחס לגודל האוכלוסייה.

"כל עוד אין טיפול, לא כולם רוצים לדעת אם הם נשאים"

רחלי מכפר סבא איבדה לפני כחצי שנה את אחותה, מאיה ישעיהו ז"ל, שנפטרה ממחלת קרויצפלד-יעקב כשהיא בת 42 בלבד. מאיה, שהתגוררה בצור יצחק ועבדה בחברת ביטוח, ספורטאית ואם לשלושה ילדים – תאומים קטנים וילד בן 7, החלה להרגיש לא טוב כשלושה חודשים בלבד לפני מותה. "היא התחילה להתלונן על כאבים, אחר כך על נימול ביד, ברגל ובפנים, ובהמשך גם על כאבים בלסת ובפה. אלה היו כל מיני דברים קטנים, אבל היא הייתה אישה כל כך חזקה ובריאה, שהיה ברור לנו שמשהו לא בסדר", מספרת רחלי.

בפעם הראשונה שהגיעה לבית החולים חשדו הרופאים שמדובר באירוע מוחי, אך שחררו אותה לאחר שהבדיקות נמצאו תקינות. כשמצבה לא השתפר והיא שבה למיון, עלה דווקא חשד שמדובר בסטרס או בחרדה. "נתנו לה ציפרלקס והמליצו על שיחות עם פסיכיאטר. לא קרה שום דבר מיוחד בחיים שלה שיסביר פתאום חרדה. היא רק המשיכה להרגיש רע יותר".

בהמשך עלה חשד לטרשת נפוצה, אך גם הוא נשלל. למרות הכל, מאיה המשיכה להיאחז בשגרה. "היא המשיכה לעבוד, נהגה בעצמה ואפילו עברה לדירה חדשה. מי שלא הכיר אותה היה חושב שהיא בסדר, אבל אנחנו ראינו שהיא כבר לא אותה מאיה".

במשפחה היו קרובי משפחה שחלו בעבר במחלת קרויצפלד-יעקב, אך איש לא העלה בדעתו שגם מאיה חלתה בה. "אמרתי לאחותי הגדולה שכל הבדיקות של מאיה יוצאות תקינות, אבל היא עדיין לא בסדר. ככל שעבר הזמן התחזק אצלי החשד שזו המחלה".

מאיה אושפזה באיכילוב ועברה סדרת בדיקות נוספות. "כבר שם התחילו לחשוד שמדובר בקרויצפלד-יעקב, אבל הסבירו לנו שאין טיפול שיכול לעצור את המחלה. במקביל ניסינו לבדוק אם אפשר להגיע לטיפול הניסיוני שמפותח בחו"ל ששמענו עליו, שלחנו מיילים וניסינו כל דרך אפשרית, אבל הבנו שאנחנו במבוי סתום".

בני המשפחה החליטו שלא לשתף את מאיה בחשד למחלה. "היא הכירה את השם הזה מהמשפחה שלנו, ולא רצינו לקחת ממנה את התקווה. גם על הילדים ניסינו להגן ככל האפשר. לא רצינו שהם יראו את אמא שלהם מידרדרת מול העיניים".

"כשיש תסמינים נוירולוגיים שמחמירים במהירות, ובמיוחד במשפחה ממוצא לובי שבה כבר היו מקרים של המחלה, צריך לפחות לשאול. במקרה שלנו נגררנו עוד שבועות יקרים בלי תשובה"

רחלי, אחותה של מאיה ז"ל

"באותו יום חמישי התקבלה מאיכילוב התשובה הסופית שאישרה את החשש הכבד – שהיא אכן חלתה במחלה הקשה. יממה לאחר מכן, ביום שישי, היא הלכה לעולמה", מספרת רחלי בעצב "הכל קרה כל כך מהר. עד הרגע האחרון ניסינו למצוא כל דרך אפשרית לעזור לה, אבל הבנו שאין מה לעשות".

מאז, בני המשפחה בחרו להפנות את הכאב לעשייה. הם תורמים דם ודגימות למחקר ומסייעים לחוקרים בניסיון לקדם טיפול למחלה. במקביל, בני המשפחה עדיין מתלבטים אם לבצע בדיקות גנטיות. "כל עוד אין טיפול, לא כולם רוצים לדעת אם הם נשאים", אומרת רחלי. "חלק נבדקו רק בגלל שרצו להביא ילדים ולעבור ברירת עוברים, אבל רבים מעדיפים לא לחיות עם הידיעה הזאת. אנחנו רק מקווים שהמחקר יתקדם, כדי שבעתיד למשפחות כמונו תהיה גם תקווה אמיתית".

רחלי, שמשפחתה ממוצא לובי-טריפוליטאי, סבורה כי המקרה של אחותה צריך להדליק נורה אדומה בקרב רופאים. "חשוב שרופאים בקהילה ובבתי החולים ישאלו מטופלים שמגיעים עם תסמינים נוירולוגיים גם על היסטוריה משפחתית של קרויצפלד-יעקב. אצל מאיה חשדו בטרשת נפוצה והיא עברה ניקור מותני, אבל אף אחד לא שאל אותנו על המחלה במשפחה. רק אחרי שהתוצאות חזרו והבנו שהיא ממשיכה להידרדר, אנחנו העלינו את החשד. כשיש תסמינים נוירולוגיים שמחמירים במהירות, ובמיוחד במשפחה ממוצא לובי שבה כבר היו מקרים של המחלה, צריך לפחות לשאול. במקרה שלנו נגררנו עוד שבועות יקרים בלי תשובה".

"הבנו שאנחנו במרוץ נגד הזמן"

לפני כחצי שנה השתנו מקצה אל הקצה חייהם של רונית ודניאל (שמות בדויים), בני זוג מהעדה הטריפוליטאית מהדרום. דניאל, בתחילת שנות ה-50 לחייו, עובד כקונדיטור למחייתו, החל לסבול מהחמרה בתסמינים שמהם סבל במשך תקופה ארוכה - סחרחורות, כאבי ראש ורעידות בידיים. "בהתחלה אלה היו כל מיני דברים קטנים שלא כל כך ייחסנו להם חשיבות, אבל בשלב מסוים כל תסמין התעצם. זה התחיל להיות בלתי נסבל", מספרת רונית אשתו.

במשך שבועות ארוכים הם התרוצצו בין רופאים ובדיקות, אך פעם אחר פעם חזרו הביתה ללא תשובות. "כל פעם אמרו לנו שאין ממצא נוירולוגי, ואפילו בשלב מסוים המליצו לפנות לפסיכיאטר כי אולי מדובר במצב נפשי. אבל אני הסתכלתי עליו וראיתי איך בכל יום משהו נוסף אצלו מפסיק לעבוד. הרעד בידיים התחזק, ההליכה כבר לא הייתה יציבה, והוא סבל מכאבי ראש איומים".

נקודת המפנה הגיעה לאחר שמכר של רונית סיפר לה ששמע על מקרה דומה והמליץ להם להגיע בדחיפות לבירור באיכילוב. "הגענו לשם והבנו שאנחנו במרוץ נגד הזמן. בזמן שחיכינו לתוצאות הרגשתי שאני רק מחכה ומחכה, ובינתיים כל יום שעובר משהו נוסף מפסיק לעבוד. במחלה הזאת אין זמן לבזבז".

לאחר שהאבחון יצא חיובי לקרויצפלד-יעקב, בני הזוג היו אובדי עצות. אך לאחר אין-ספור פניות למרכזי טיפול בארה"ב, התברר כי דניאל מתאים להשתתפות בניסוי קליני בתרופה ניסיונית. "כל מה שרצינו היה לקבל את האישור כמה שיותר מהר. ידענו שכל יום של המתנה עלול להיות ההבדל בין אדם שעוד מצליח ללכת לבין אדם שכבר מרותק למיטה. כשקיבלנו את האישור הרגשנו לראשונה שיש לנו תקווה. אנחנו רק מקווים שתפסנו את המחלה מספיק מוקדם".

"אני חושבת על שני הבנים שלי ושגם להם יהיו ילדים יום אחד, זה מטלטל אותי. קשה מאוד לחיות עם המחשבה הזאת, כאילו אנחנו חיים על זמן שאול ולא יודעים כמה זמן נשאר.

רונית

מאותו הרגע השתנו גם חייה של רונית. "פעם כל אחד מאיתנו חי את החיים שלו. היום הכל סובב סביב המחלה. הוא כבר לא יכול ללכת לבד. היום אני עושה הכל במקומו. פתאום אתה הבנתי שהחיים התהפכו ברגע אחד".

לצד ההתמודדות עם המחלה, מרחפת גם הדאגה לעתיד המשפחה. "אם יתברר שזו הצורה התורשתית, זה כבר לא רק הסיפור שלנו. אני חושבת על שני הבנים שלי ושגם להם יהיו ילדים יום אחד, זה מטלטל אותי. קשה מאוד לחיות עם המחשבה הזאת, כאילו אנחנו חיים על זמן שאול ולא יודעים כמה זמן נשאר. התקווה היחידה שלנו היא שהמחקר יצליח - לא רק בשביל דניאל, אלא בשביל כל המשפחות שיגיעו אחרינו".

האבא מת מהמחלה – הבת והנכדה נשאיות

אליס ענן זוכרת את הרגעים האלה כאילו התרחשו אתמול. לפני כ-40 שנה, כשהייתה בת 15, אביה, שהיה בן 49 בלבד, החל להשתנות לנגד עיניה. "אני זוכרת את הימים שהוא התחיל לגמגם ולאבד שיווי משקל. פתאום הוא היה מעורפל, התחיל לדבר שטויות. לאט לאט היכולות הקוגניטיביות, התפקודיות והפיזיות שלו פשוט הלכו ודעכו. גם הראייה שלו נפגעה", היא מתארת.

במשך חודשים ארוכים ניסו הרופאים להבין מה עובר עליו. "חשבו שזו בכלל דלקת ריאות, נתנו לו אנטיביוטיקה והעלו כל מיני השערות. רק כשהגענו לפרופ' עמוס קורצ'ין מאיכילוב הוא הסתכל עליו, ותוך חמש דקות אמר: 'זאת מחלת קרויצפלד-יעקב'. אחר כך הוא גם אמר שאין מה לעשות. היינו בהלם. אמרנו לעצמנו, איך זה הגיע אלינו? זה היה נשמע כמו משהו שקורה לאחד למיליונים".

רק כעבור כ-20 שנה, במהלך הריונה השלישי, הבינה ענן שהמחלה כלל לא הייתה מקרית. "עשיתי מי שפיר, והיועץ הגנטי אמר לי שהמחלה של אבא שלי מוכרת כמחלה תורשתית בקרב יוצאי לוב. הייתי בשוק. אמרתי לו: 'לא יכול להיות, לאבא שלי הייתה הפרה המשוגעת'. הוא הציע לבדוק גם אותי וגם את העוברית. אחר כך הוא התקשר עם התשובה הכי גרועה שאפשר לקבל - גם אני וגם הבת שלי נשאיות".

אלא שהטרגדיה המשפחתית לא הסתיימה שם. כאמור, לפני כשנה וחצי נפטר מאותה מחלה גם אחיה, אשר ז"ל. "באזכרה של ההורים שלי הסתכלתי עליו וראיתי את התנועות הגמלוניות האלה, את חוסר שיווי המשקל. הוא רעד כשהחזיק את הכפית. אמרתי לעצמי: 'אוי ואבוי'. למחרת הוא התקשר אליי ואמר שהוא חושב שיש לו את המחלה. בהתחלה אמרו שזה דימום במוח, אבל ההתדרדרות המשיכה, עד שכבר לא ידע איפה הוא גר. כל הזמן אמרתי לעצמי - זה בדיוק כמו אבא".

במקום להסתגר עם הפחד, ענן בחרה להילחם. היא הקימה את עמותת "קרן קרויצפלד-יעקב ישראל", שמלווה משפחות המתמודדות עם המחלה ופועלת לקידום המחקר בישראל ובעולם. "אני מקדישה את החיים שלי לזה", היא מסבירה. "הקמנו עם המרכז הרפואי סורוקה ומידג"ם (המאגר הישראלי לדגימות ביולוגיות למחקר), בנק דגימות של חולים ומשפחותיהם - פלטפורמה שיתופית ייחודית למחקר עולמי של המחלה הנדירה הזו, שבארץ שכיחותה היא הגבוהה בעולם. אנחנו משתתפים במחקרים קליניים ומשתפים פעולה עם חוקרים מכל העולם. אני חיה בצל הנשאות ומודעת לסיכון בכל יום, אבל אם אצליח לקדם את המחקר כך שבעתיד הילדים והנכדים שלנו לא יצטרכו לעבור את מה שאנחנו עברנו - זה יהיה הניצחון הכי גדול שלנו".

"בישראל אנחנו מאבחנים בממוצע כ-30 חולים חדשים במחלה בכל שנה", אומרת ד"ר נורית עומר, סגנית מנהל המחלקה הנוירולוגית ומנהלת מרפאת הנטינגטון וקרויצפלד-יעקב במרכז הרפואי איכילוב, שנחשב כיום למרכז המוביל בישראל לטיפול ולמחקר בתחום. "כשני שלישים מהמקרים תורשתיים, אבל כשליש מהמקרים הם מהסוג הספורדי - כלומר המחלה מופיעה אצל אנשים ללא כל היסטוריה משפחתית וללא גורם ידוע. היא יכולה להופיע כמעט אצל כל אדם, בשלב זה אנחנו רואים את זה בגיל מבוגר יותר, ולכן גורם הסיכון המבוסס ביותר הוא הגיל".

"ברוב מדינות העולם, דווקא הצורה הספורדית היא השכיחה ביותר. בישראל התמונה שונה בגלל השכיחות הגבוהה של המוטציה בקרב חלק מיוצאי לוב ותוניסיה", היא מרחיבה. לדבריה, במשך שנים ארוכות כלל לא היה ברור מדוע המחלה נפוצה יותר בקרב יוצאי לוב. "פעם חשבו שזה קשור להרגלי אכילה, כמו צריכת איברים פנימיים, אבל ההשערה הזאת הופרכה לחלוטין. בשנות ה-80 התגלתה המוטציה הגנטית, ובתחילת שנות ה-90 גילו את המוטציה. כיום ישראל היא המדינה שבה אנחנו רואים את מספר המקרים הגנטיים הגבוה ביותר ביחס לגודל האוכלוסייה".

"קשה יותר מאבחנה של סרטן גרורתי"

ד"ר עומר מסבירה כי לא כל מי שנושא את המוטציה יחלה, אך הסיכון גבוה. "אנחנו מעריכים שרוב הנשאים יחלו אם יחיו מספיק שנים, אבל יש גם מקרים נדירים של אנשים שהגיעו לגיל מבוגר מאוד בלי שהמחלה התפרצה אצלם. אחת הסיבות שרבים מבני המשפחות כלל לא רוצים לדעת אם הם נשאים היא מפני שכרגע עדיין אין טיפול שמונע את המחלה". לדבריה, למרות ההשערות שעלו בשנים האחרונות, בין היתר בתקופת הקורונה והמלחמה אשר השפיעו על הלחץ הנפשי בציבור, בישראל לא נרשמה עלייה במספר החולים. "אנחנו בודקים את הנתונים באופן קבוע, והשכיחות נשארת יציבה".

המחלה, היא מדגישה, נחשבת כיום לחשוכת מרפא. "זו מחלה שמסתיימת במאה אחוז מהמקרים במוות. עד היום לא היה אפילו חולה אחד שהחלים ממנה, וברוב המקרים ההידרדרות נמשכת פחות משנה. זה אפילו קשה יותר מאבחנה של סרטן גרורתי. בסרטן יש לעתים טיפולים ואפשרויות שונות, אבל כאן הגוף כולו יכול להיות בריא לחלוטין, בזמן שהמוח פשוט מתפורר. זו מציאות שקשה מאוד לחולים ולבני המשפחה לעכל".

עומר מספרת כי בני משפחה של חולים מזהים לעתים את המחלה כבר עם הופעת התסמינים הראשונים אצלם. "קרה לא פעם שאנשים התחילו להרגיש שינוי ואמרו: 'זה בדיוק כמו שהיה לאבא שלי'. בתחילת המחלה עדיין יש תובנה ומודעות למה שקורה, ולכן יש מי שמבינים מיד לאן זה הולך".

כבר היום אנחנו מזהים סמנים ביולוגיים שמתחילים להשתנות שנים לפני שהמחלה פורצת, והם עשויים לאפשר לנו בעתיד להתערב בשלב מוקדם הרבה יותר. החזון שלנו הוא להגיע למצב שבו נוכל לתת את הטיפול לנשאים עוד לפני הופעת התסמינים"

ד"ר נורית עומר, המרכז הרפואי איכילוב

"זו למעשה טראומה משפחתית. כשאני מאבחנת חולה בצורה התורשתית, אני בעצם מבשרת לעשרות בני משפחה שיש להם סיכון של 50 אחוז להיות נשאים. מדובר באירוע רב-נפגעים. במשפחות גדולות, כמו שאנחנו רואים לא פעם, האבחנה מטלטלת דור שלם. אנשים לא שוכחים דבר כזה. הם ראו הורה או אח מתדרדר מול העיניים, וכשהם מרגישים את אותם סימנים - הם מיד חושבים על זה". לדבריה, זו בדיוק הסיבה שרבים מבני המשפחות כלל אינם רוצים להיבדק. "הם אומרים: 'למה לי לדעת שאני חי עם חרב על הצוואר, אם עדיין אין טיפול שמונע את המחלה?'"

עם זאת, היא מדגישה כי כבר היום ניתן למנוע את העברת המוטציה לדור הבא. "משפחות שבהן קיימת היסטוריה של המחלה יכולות לעבור הפריה חוץ-גופית עם ברירת עוברים, וכך למנוע את העברת המוטציה. בישראל ההליך הזה ממומן במלואו על ידי קופות החולים למי שעומד בקריטריונים, ואפשר לבצע אותו גם בלי שההורה יידע אם הוא עצמו נשא".

לדבריה, התקווה הגדולה ביותר נמצאת כיום במחקר. "באיכילוב אנחנו מנהלים כבר שש שנים מחקר שבמסגרתו אנחנו עוקבים אחר כ-100 קרובי משפחה של חולים, מחציתם נשאים ומחציתם אינם נשאים. המטרה היא לזהות את השינויים הראשונים שמתרחשים במוח עוד לפני הופעת התסמינים. כבר היום אנחנו מזהים סמנים ביולוגיים שמתחילים להשתנות שנים לפני שהמחלה פורצת, והם עשויים לאפשר לנו בעתיד להתערב בשלב מוקדם הרבה יותר".

"במקביל אנחנו משתתפים במחקר בין-לאומי בתרופה גנטית ניסיונית, שמפחיתה את רמות חלבון הפריון במוח", היא מוסיפה. "התרופה כבר ניתנה לכמה עשרות מטופלים ברחבי העולם, ורבים מהם גויסו אצלנו באיכילוב. המטרה היא להאט את המחלה, לעכב אותה, ובשאיפה אף לעצור את התקדמותה. החזון שלנו הוא להגיע למצב שבו נוכל לתת את הטיפול לנשאים עוד לפני הופעת התסמינים, ובכך למנוע את התפרצות המחלה או לפחות לדחות אותה בשנים רבות".