אחרי עוד חג וכמעט שבועיים של מלחמה, השבוע שוב מצאתי את עצמי מקללת את השעון המעורר בכל בוקר, נאבקת לקום מהמיטה ולהצליח לצאת מהבית בשעה שבה הפקקים עוד סבירים, שוב מנסה לסגל לעצמי הרגלים חדשים ומוצאת את עצמי קצת מתגעגעת לימי הסגרים בהם עבדתי מהבית בפיג'מה.
כולם חוגגים את החזרה לחיים ואת שובה של השגרה, אבל מה היא בעצם שגרה אם לא אוסף של הרגלים שאנחנו מבצעים ברמה היומיומית? הרי גם בקורונה, על כל הגלים שלה והסגרים שלה, הייתה לי שגרה, ובמובנים מסוימים אפילו די חיבבתי אותה. ועכשיו אני לא מרגישה שאני חוזרת לשגרה אלא ששוב עליי לייצר לעצמי שגרה חדשה, אבל למה פתאום כל כך קשה לי לשנות הרגלים?
באחד הפרקים של הפודקאסט החביב עליי The happiness Lab המגישה ד"ר לורי סנסטוס והאורחת שלה, פרופסור תמר גנדלר מאוניברסיטת ייל, מדברות על גישתו של אריסטו לשלומות (שלומות אגב היא המילה העברית ל-wellbeing). במהלך שיחתן עולה נושא שינוי ההרגלים, ופרופסור גנדלר מסבירה שלפי אריסטו יש לעשות את השינוי בצעדים קטנים, להתקדם בכל פעם עוד קצת לכיוון המטרה. ואני חושבת שאולי זו הנקודה: הקורונה נכנסה לחיינו בסערה ושינתה אותם מקצה לקצה בלי יותר מידי הדרגתיות, וגם כשהסכנה חלפה כביכול והעולם נפתח, חזרנו בבת אחת לחיים שלפני הקורונה. מהר מאוד שלוותנו הופרה שוב בשל מבצע 'שומר החומות' ואנחנו - כולנו חיילים מתורגלים במשחק הזה – שוב חזרנו לשחק לפי אותם כללים, שוב המסגרות סגורות, שוב יושבים בבית, ובכל אזעקה רצים לממד או למקלט. עכשיו משהושגה הפסקת אש וגם זה מאחורינו, שוב כמו בלחיצת כפתור אנחנו מצופים לחזור לחיים, כאילו לא עברו עלינו שבועיים מהגיהינום, כאילו השנה האחרונה לא הייתה תרחיש הזוי שנדמה שנכתב לאיזו סדרה בדיונית.
למה דווקא לי כל כך קשה לשנות הרגלים? הרי בבחירה "להתאפס" ולאמץ אורח חיים ירוק ומקיים יותר, שיניתי כביכול את כל חיי. אז זהו, שלא ממש. נכון, אני טבעונית וממחזרת, לא קונה כמעט בגדים ועושה עוד המון פעולות כדי להפחית את טביעת הרגל האקולוגית שלי, אבל אני גם עדיין בתהליך. ובניגוד למעבר משגרת קורונה או שגרת מלחמה לשגרת חיים "רגילה" שום בחירה שעשיתי במסע שלי עד כה לא היתה שינוי שקרה בין לילה.
כפי שפרופסור גנדלר מסבירה בפודקאסט, אריסטו מדבר על דרך האמצע, על האפשרות להגיע למטרה, לאמץ את ההרגל או השינוי שאנחנו רוצים באמצעות צעדים קטנים. כך, היא מסבירה, אנחנו יכולים להתקדם בלי להגיע למצב קיצון שבו אנחנו מוצפים (overwhelmed) ומאוימים מגודל השינוי שאנחנו צריכים לעשות. לפי גישתו של אריסטו דווקא הצעדים הקטנים יוצרים חיזוק ותחושה שהשינוי אפשרי. זה נכון לגבי תכונה שרוצים לאמץ, לגבי הרגל שרוצים לשנות ולגבי מטרה שרוצים להשיג.
אני מאמינה לכל מי שאומר לי שמבחינתו לעבור לטבעונות או להפסיק לקנות זה בלתי אפשרי, כי כרגע לקום ב-6 וחצי כל בוקר ולנסוע למשרד נשמע לי בלתי אפשרי. אבל כבר עשיתי את זה בעבר ואני אצליח להתרגל לזה שוב, לאט לאט יום אחר יום. באופן דומה, גם לתקן את העולם אי אפשר בבת אחת, אז אני אומרת, אל תצאו בהצהרות שאתם עוברים לטבעונות מחר, או שלא תקנו יותר בגד חדש לעולם. תתחילו מארוחה אחת, מיום אחד בשבוע, מפעולה אחת קטנה שאתם מסוגלים לעשות ומשם נתקדם ביחד לאט לאט, צעד אחר צעד.