התפריט של מסעדת ני-שי החדשה בנתניה הוא בן 16 עמודים. אני יודע כי ספרתי. לקח לי זמן לספור. אתה מדפדף ומדפדף ולא מגיע לסוף. מדובר בהרבה עמודים. לא כולל תפריטי קינוחים ומשקאות. ״מעשה בחמישה בלונים״ יותר קצר מזה. שמעתם על משבר הקריאה? אנשים לא קוראים יותר ספרים? בשביל זה יש את התפריט של ני-שי. צריך לחלק עותקים שלו בשבוע הספר. אני אקרא אותו לבן שלי לפני השינה. יש בו כל כך הרבה טקסט והמון המון תמונות צבעוניות של מנות. הנה ביג נוֹ נוֹ – תמונות של אוכל בתפריט. מה זה, מסעדת תיירים בכרתים? חבר׳ה, הגזמתם לגמרי. אני יודע איך נראה סושי. אני לא צריך תמונה שלו.
ני-שי היא מסוג המסעדות שלא הפנימו עוד כלל בסיסי של המקצוע: ככל שהתפריט רחב יותר, כך יש יותר סיכוי שהנפילה תהיה מהדהדת וכואבת. ני-שי לא מאמינה בהתמקצעות ומינימליזם. היא לא מחזיקה אקדח ביד. יש לה תת מקלע והיא מרססת לכל הכיוונים. לקרוא לתפריט שלה בשם ״פאן-אסייתי״ זה האנדרסטייטמנט של המילניום. מה אין שם? מקוריאה ותאילנד ועד סין, דרך וייטנאם, יפן והודו. ומה עם מלזיה? לה לא מגיע? במסעדת ני-שי, עושה רושם, לא ממש רוצים להצטיין בדבר אחד. יש כאן מנות שתזהו ממסעדות אחרות, אולי זו השאלה יצירתית ואולי זו גניבה חסרת בושה, תלוי את מי שואלים. המטבח הומה אדם. יש שם טבחים שנראים כאילו יצאו מפרסומת לבנטון מהניינטיז. המסעדה גדולה, על סף הענקית. מעוצבת כמו שמסעדות מעוצבות בימינו. לא משהו מיוחד. אפלולי במידה. כיסאות עטויים בקטיפה אדומה. מוזיקת האוס רכרוכית ברמקולים. האם יש כאן תשוקה להיות מסעדה ״תל אביבית״? בוודאי. זה מובן מאליו. זה נוזל מהקירות.
ני-שי כנראה יודעת מי קהל היעד שלה, בנתניה, מול הים והטיילת, ולכן היא מציעה את העולם כולו ללקוחותיה חובבי הסיפוקים, בלייני הקניונים, המסומאים מרוב אפשרויות, פודיז מטעם עצמם, תיירי נצח, צופים מכורים בתוכניות ריאליטי בישול, מבולבלי חך ואנינים דמיקולו. אם נותנים לך, תיקח. מה, לא תיקח? הרי כל אחד מקבל את מה שמגיע לו ובני-שי לא חסרות אופציות, ברוך השם. אני אכתוב מה לא הזמנו, כדי שיובהר האבסורד של המגוון הקיצוני: מרק טום יאם, מרק פוֹ, פאני פורי, אגדאשי טופו, פאד תאי, באטר צ׳יקן, נודלס, שניצל פריך, רול עם גבינת שמנת ואיך אפשר בלי פילה סלמון. היו עוד עשרות מנות שהמתינו לתורן ונמנענו מהן מסיבות כאלה ואחרות. מכאן ומשם ומאיפה לא. זה כמו ביקור בסניף של מקס סטוק. אתה מותקף מכל הכיוונים. מה לקנות? למה לקנות? אולי לא לקנות בכלל? השפע משתק. אולי עדיף להישאר בבית.
ומה שכן הזמנו? ובכן, אחרי כל הפקפוקים והדיסקליימרים, מסתבר שני-שי היא דווקא מסעדה סבירה. לעיתים סבירה פלוס. לעיתים טובה. אם אתה זורק כל כך הרבה לשלוש, יש סיכוי שגם תקלע מדי פעם, לא? אחוזי הקליעה בני-שי הם גבוהים מהמצופה לנוכח הנסיבות. לעיתים היא מתפקדת כמזללה אסייתית סתמית, ולעיתים – מבצעת את המוטל עליה בצורה די מרשימה בסך הכל. האם מדובר במאניה דיפרסיה? אולי בסכיזופרניה. אדם עם איזה עשרים אישיויות שלא מצליח להחליט מי הוא באמת. ואולי אין ״אמת״ ואין ״אני״. ני-שי היא ניסוי קולינרי בפילוסופיה קנטיאנית.
ההתחלה לא הייתה מבטיחה. הזמנו קימצ׳י (17 שקלים) וקיבלנו קערה קטנה של חמוצים יפניים מתקתקים, בחומץ אורז וסוכר. המלצר התעקש שזה קימצ׳י. אתה בטוח? כן, אני בטוח. בשולחן שלידנו הסבירו למלצרית אחרת שקימצ׳י הם חמוצים קוריאניים. גם היא התעקשה שמדובר בקימצ׳י אוריגינלי ולא בחמוצים יפניים. הנה, תראו, כתוב ״תחמיץ קוריאני״. אבל קימצ׳י אמור להיות מותסס, ניסו להסביר לה. לא משנה. זו ממש קומדיית טעויות. מסעדה שלא יכולה להבדיל בין קימצ׳י לחמוצים יפניים? פה חשדתי!
ספייסי טופו (41 שקלים) היא עוד מנה מבולבלת לגמרי: קוביות טופו לא איכותי במיוחד, עטופות בטמפורה עבה מדי עם טעם לוואי קמחי, מוגשות לצד רוטב צ׳ילי תעשייתי. זו לא מנה שמכבדת אף אחד. לצדה, הזמנו עוד מנות ראשונות: תירס טמפורה (24 שקלים), נאמס (49 שקלים) וגיוזה שפונדרה (42 שקלים).
תירס טמפורה זו הברקה טיפשית וכיפית. גרעיני תירס שנעטפו בטמפורה וטוגנו בשמן עמוק, עם מלח יוזו. אפשר לאכול קילו של הדבר הזה. הייתי מאמץ את המנה הזאת כחטיף הרשמי של מונדיאל 2018 אם היה לי כוח להכין אותה. לעומת זאת, נאמס זו כבר מלאכה יותר מסובכת, והיא נעשתה כהלכה. אותו ספרינג רול וייטנאמי, שבו דפי אורז ממולאים בחזה עוף קצוץ, ירקות ואטריות זכוכית מטוגנים בשמן עמוק, נעטפים בחסה טרייה, ונטבלים ברוטב צ׳ילי ופיש סוס. הספרינג רולס היו ארבעה במספר, גדולים, נדיבים (תכונה מוכרת ומעוררת הערכה במסעדות מחוץ לתל אביב). מטוגנים ללא טיפה מיותרת של שמן. טעימים, כן, בהחלט. גם גיוזה שפונדרה הדגימה ביצוע מרשים: כיסונים מטוגנים בחציים ומאודים בחציים השני. ממולאים בבשר בבישול ארוך. הבצק אלסטי. זו גיוזה ברמה שהרבה מסעדות תל אביביות צריכות לשאוף אליה.
בתפריט יש גם סקציית סושי. למה לא? למה כן? אין לי תשובה לאף אחת מהשאלות. הזמנו ״טוויסטר מאקי״ (50 שקלים) – רול של צלופח ואבוקדו, עטוף בסשימי סלמון, עם ביצי טוביקו מתפצפצות, וסנדוויץ׳ ספייסי טונה (42 שקלים) – משולשי אורז ממולאים באבוקדו וטונה חריפה (שאת טיבה האמיתי אי אפשר לזהות) בציפוי בשבבי טמפורה. שתי המנות היו סבירות, לא יותר גרועות ולא יותר טובות מכל סושייה משעממת אחרת שפועלת בישראל. זו בעיקר עוד עדות להפיכתו של הסושי ממאכל עילי, סנובי, נשגב, מוקפד, לתופעה כלל-עולמית, בנאלית, סטנדרטית, נטולת שאר רוח ואדישה לפרטים הקטנים. ני-שי כמובן שלא אשמה בכך. היא רק רוכבת על הגל הקיים.
הזמנו גם עיקרית אחת. ״נאם טוק״ (66 שקלים). זו עוד מנה שהתבלבלה. נאם טוק במקורה היא מנה מחבל איסאן בתאילנד. מנה חריפה וחמוצה של נתחי חזיר (או בקר) צלויים עם הרבה ירוקים והרבה טעם. אבל אם ני-שי מעזה לטעון שחמוצים יפניים הם קימצ׳י, אז גם ״נאם טוק״ בגרסה שלה יכולה להיות מנה של נתחי סינטה, פטריות, בוק צ׳וי, פפריקה מעושנת ואפילו צ׳יפוטלה. אולי בונים שם שאף אחד לא ישים לב להבדל. המנה, אגב, הייתה חביבה. תבשיל של בשר ופטריות על אורז מאודה. נאם טוק זה לא וגם לא טוק טוק ולא טוק שמוק.
לקינוח, לקחנו ״נשיקה יפנית״ (38 שקלים) שלא ברור מה יפני בה: בסך הכל כוס שלתוכה דחסו קרם אנגלז, תותים טריים, קצפת ועוד איזה מקרוּן סורר. זה קינוח שנועד לצאת ידי חובה וזה הסוג הכי גרוע של קינוחים.
הארוחה השנייה הסתמנה ככזו שמתקנת את טעויות הניווט של הארוחה הראשונה. אולי הזמנו את הדברים הנכונים ונמנענו מהדברים הלא נכונים. אולי. בתפריט כל כך נרחב זה באמת עניין של הימור בלתי מושכל בעליל. כמו לשים כסף על נבחרת אורוגוואי שתגיע לרבע הגמר. יש הרבה סיכויים להפסיד, אבל אם אתה זוכה – אתה זוכה.
המנות הראשונות היו כולן, ללא יוצא מן הכלל, טובות ומהנות מסוגן: ״מקסיקן טונה״ (54 שקלים) היא חריגה לא ברורה לטריטוריה המקסיקנית, עם פרוסות של טונה אדומה, טובה, נאה, שמוגשת על גבי טורטייה פריכה, עתירה בחמאה, ומעליה רוטב איולי אנשובי, פלפל ירוק חריף, זיתים שחורים, עגבניות שרי ועלי מיקרו (אולי די כבר עם זה?); גיוזה פרגית (40 שקלים) הייתה מצוינת גם הפעם: מעשה ידי אמן של אידוי וטיגון; באן קריספי צ׳יקן (41 שקלים) היא מנה שמתבקש למצוא בתפריט הזה, ולמרות ההסתייגות מהפופוליזם החנפני, מדובר היה בבאן מעולה מסוגו: הלחמנייה המאודה הייתה אוורירית, העוף המטוגן (בבלילה של חמאת בוטנים בעלת טעם דומיננטי) היה פריך לאללה וזה כל מה שנדרש בסופו של דבר; יקיטורי מוסר (47 שקלים) מבקש לענות על התמיהה המוצדקת: מה, השתגעתם, גם יקיטורי?! אז כן, גם יקיטורי ואפילו לא רע בכלל. קיבלנו שני שיפודים עם קוביות של מוסר עסיסי, מפוחם היטב, עטוף בזיגוג מתקתק ומוגש לצד פירה מעושן. למה מעושן? למה לא? הטעם המעושן החמיא לפירה, וגם לשיפודים. אה, והזמנו גם קימצ׳י (17 שקלים) שהתעקש להמשיך ולהיות חמוצים יפניים. שאלה תיאולוגית: האם אלוהים יכול לברוא קימצ׳י שהוא חמוץ יפני?
לעיקרית, הזמנו מסאמן קארי (58 שקלים), וגם במקרה הזה – חל בלבול טוטאלי בהגדרה. מסאמן כהלכתו מתבסס על נתחי בשר ועוף עם תפוחי אדמה, ברוטב של חלב קוקוס ותבלינים כמו כוכב אניס, מוסקט, קינמון וציפורן. המסאמן של ני-שי כולל שמנת מתוקה (סליחה?), נצרי במבוק ופטריות. זה מסאמן מופרך מסוגו, והשמנת רק מוסיפה כבדות מיותרת למנה. זה לא שמסאמן מקורי הוא כל כך אוונגרדי. למה צריך בכלל לשחק איתו?
ולקינוח - ״סוכריות קרם ברולה״ (34 שקלים). עוד קינוח לצאת ידי חובה: עיגולי קרם ברולה חצי קפואים, עם מקל תקוע בתוכם, כמו סוכרייה כאילו. עטיפת הסוכר השרוף מתפרקת מהם לתוך רוטב של פירות יער. לא מראה מי יודע מה סקסי.
במצב העניינים כיום, ני-שי עושה משהו נכון, ככל הנראה. אנשים לא מחפשים יותר את המכולת השכונתית, אלא את הקניון בן ארבע הקומות שבו כל אחד יכול למצוא את מה שהוא מחפש, גם במחיר של שיטוט ובזבוז זמן והליכה לאיבוד. וגם אנחנו מצאנו. זה לא כמו למצוא אהבת אמת, אבל זה מספיק טוב.
>> בפעם החוזרת המבקר חזר לק-פה האנוי ואונזה
ני-שי. שדרות עובד בן עמי 113, נתניה. 09-8788888. לא כשר