באנו ליהנות. בטח שלא באנו לסבול. סבלנו מספיק. וצריך לדעת איפה ליהנות, זה לא עניין של מה בכך. ״ללכת על בטוח״ זו משימה קשה בנוף ההולך ומצטמצם של תרבות האוכל הישראלית. מסעדות קמות ונופלות, יש להן ימים טובים יותר, טובים פחות, מצבי רוח משתנים, החרב הכלכלית מתהפכת מעל לראשים. לך תמצא על מי לסמוך. יש אנשים שאוהבים את מלאכת החיפוש. הם נוסעים ממטולה עד אילת, מרחרחים פה, מרחרחים שם, תרים אחר חורים בקיר, פינות חשוכות שבהן מסתתר הביס המושלם שבדרך כלל מסתבר כביס ככה-ככה. ויש מי שלא מתבחבשים יותר מדי ולא הולכים לאיבוד. כמו טיל מונחה מטרה, הם משגרים את עצמם היישר אל המקום הטוב, המקום הבטוח, המקום הזה שאין בו פיספוסים ואין בו אכזבות או הימורים מיותרים. אי אפשר לטעות בו. גן עדן עלי אדמות.
שיגרנו את עצמנו השבוע אל פסקדו, שלוש שנים אחרי שביקרנו בה בפעם האחרונה. זוהי מסעדת הדגים באשדוד שחברה במסדר המצומצם של מסעדות שניתן לסמוך עליהן בעיניים עצומות. מסעדה שראויה לעיקוף בדרך, כמו שנהוג לכתוב במדריך מישלן (שני כוכבים) ואפילו לנסיעה מיוחדת (שלושה כוכבים). ואני אוסיף את הכוכב הרביעי – מסעדה שהייתי עובר בשבילה לאשדוד. איך אני בשבילכם?
פסקדו לקחה פסק זמן במהלך הסגר האחרון של הקורונה. לאיזה כמה רגעים היא הפכה את עצמה למזנון אוכל רחוב, אבל זו היתה פאזה זמנית לחלוטין. כמו מסעדות אחרות, היא חיכתה על הגדר והמתינה לרגע שלה, שהגיע ממש עכשיו. למסעדות רציניות מסוגה אין יותר מדי התלבטויות או היסוסים. הן נולדו מוכנות. זה כמו שחקן כדורגל שמתחמם על הקווים ופורץ למגרש עם הישמע שריקת הפתיחה. תן לו רק להבקיע. זה תפקידו, לכך התאמן, זה הכישרון שלו בחיים. פסקדו היא חלוץ מצטיין שהתעורר משנת החורף ואם תנסו לעצור אותו, הוא יבעט לכם בראש.
אני אמרתי שבאנו ליהנות, נכון? וויי וויי וויי כמה שנהנינו. אתה יוצא מפסקדו ואומר לעצמך בלב או שאתה צועק אל האוויר האשדודי הצלול – ״מסעדת הדגים הכי טובה בישראל! ביי פאר!״. זו הצהרה אינסטינקטיבית שנובעת מהתלהבות והתלהטות אמיתית וספונטנית. לא צריך לקחת אותה כל כך ברצינות, אבל גם לא לזלזל בה. מסעדות שמוציאות ממך שאגות הנאה הן נדירות. צריך לחבק אותן בשתי ידיים ולא לעזוב (זהירות, לא לחנוק).
האמת שבאנו בשביל, לא רק, מנת כנף הדג המיתולוגית, אותו סנפיר של אינטיאס, מטוגן בשמן עמוק שאוכלים אותו כמו כנפי עוף אלוהיות. שוד ושבר, באותו ערב לא היתה כנף ולא נעליים. איזה דיכאון. מה כן היה? תפריט ספיישלים מעולה, עונתי, שמסתמך על שום טרי שנמצא עכשיו בשיאו ודגי ים שניצלו מגורל אסון הזפת.
התחלנו עם סשימי טונה (68 ש״ח) – פרוסות דג באיכות סבירה, טובלים בתוך סויה, עלי סלרי וטבסקו ירוק. בוא נאמר שטבסקו זה לא השיא של השיא של אנינות הטעם, אבל זה מה שיפה בפסקדו: דברים שהשף יחי זינו מצליח לעשות שם, לא היו עוברים בשום מקום אחר.
מנת ביניים מתוך תפריט המיוחדים היתה פילה לברק (78 ש״ח) שטוגן במחבת עם תועפות של שום ירוק וגילופים של בוטרגה שמכינים במקום. הפילה עסיסי, עשוי ביד אמן, והשום? ובכן, יש רק כמה שבועות שבהם ניתן להתענג על הדבר הנפלא הזה. הייתי דוחף אותו לכל מנה ומנה, בכל מסעדה ומסעדה. שימו אותו גם בטירמיסו מצידי.
המנה העיקרית היתה כבר באמת הספיישל שבספיישל: סול טרי (225 ש״ח) במשקל חצי קילו. עכשיו, כשמציעים לך סול טרי, אתה לא מסרב ולא משנה מה המחיר, אוקיי? זה פשוט לא מנומס, זה פשע, ואנחנו הרי לא פושעים. הסול לא רק שנצלה באופן מושלם, אלא שכוסה בתבשיל של עגבניות, קישואים, פלפל חריף ובצל, מעין רטטוי, לכאורה, וגם המון עלי תרד טריים. הדג, מה יש לומר, פשוט מופלא. בשרו חסון ונגיס ומלא בטעם, רחוק-רחוק מהדגים חסרי האופי (דניס, אל תעלב). התבשיל פיקנטי, וכל התערובת הזאת, בין הדג לירקות, היא יצירת מופת של מה שאפשר לעשות מחומרי גלם שאינם זמינים בדרך כלל (דג סול) וכאלה שזמינים תמיד (קישואים, למשל). זו מנה יקרה שאי אפשר שלא להתאהב בה, אבל גם לא להתרגל אליה. כמו יהלום שנותנים לך לגעת בו ואז מחזירים אל הקופסה.
זוכרים שהזכרתי בתחילת הביקורת את המושג ״הביס המושלם״? ובכן, הוא התגלה אלינו במנה מתוך התפריט הרגיל של המסעדה: טונה צהובת סנפיר (55 ש״ח), מה שקוראים ילו פין, פרוסה לנתחים שחלוטים בשמן צ׳ילי. את הנתחים לוקחים ומניחים על גבי חלה קצת שרופה, שעוד קודם לכן נמרחה בחציל ומיונז והונחו עליה גם כמה חתיכות של פלפל קלוי וכוסברה מלמעלה. כל הדבר הזה נכנס לפה והנה ״הביס המושלם״. הוא מושלם לא בגלל שהמרכיבים הם עילאיים ומשובחים יותר מהרגיל, אלא כי השילוב של כל אחד ואחד מהם, מייצר את התרכובת השלמה ביותר האפשרית. ואם דיברנו קודם על טבסקו ירוק, אז חציל ומיונז, באמת? כן, באמת, באמת. החלה הזאת, עם כל מה שמעליה, היא מסוג הסנדביצ׳ים שאפשר לאכול במשך כל יום, כל שבוע, עד המוות או עד שיימאס (זה לא יימאס).
מנה נוספת היא אחת המזוהות עם פסקדו: קוביות מונז׳ק (72 ש״ח) – דג לבן כלשהו, לא באמת משנה איזה, הוא שם בשביל הטקסטורה והידהוד אפשרי של טעם כמעט ניטראלי, מכוסה בכמות היסטרית של טחינה, עם בצל מטוגן וזעתר. אני לא יודע אם לקרוא לזה דג בטחינה, או טחינה בדג, או מסבחה פיש או מה שזה לא יהיה. זו מנה שמסרבת להגדרות. היא בעיקר מאוד פשוטה ומאוד טעימה.
סיימנו עם מלבי עם גלידת פיסטוק (32 ש״ח), קינוח כשר במסעדה כשרה וזה כל מה שיש לומר עליו, ונסיים גם עם שיר ההלל שכתבנו כאן. די, יש גבול לכמה מחמאות אפשר לתת למסעדה אחת. טוב, בעצם אין גבול. אז הנה מחמאה אחרונה – במדינה עם ארבע מערכות בחירות תוך שנתיים, טוב שיש מקומות כמו פסקדו שמזכירים לנו שישראל לא חייבת להיות רפובליקת בננות בלתי מתפקדת. יש כישרון, יש יכולת, מקצועיות, אמינות, רוח ונפש יצירתית. כן, לפעמים יש גם על מי לסמוך.
פסקדו. מרטין בובר 1, אשדוד. 08-8523063