אני כבר לא יודע מה יותר משעמם: לאכול את אותה ארוחה, שוב ושוב ושוב, או לכתוב על אותה ארוחה, שוב שוב ושוב, או לקרוא את אותה ביקורת על אותה ארוחה, שוב ושוב ושוב. וככה בלופ אינסופי – לאכול, לכתוב, לקרוא, עד שחוטפים בחילה קיומית. אין לי חשק להיכנס למחשבות פילוסופיות על המצב האנושי, אבל כנראה שאין ברירה. אוכל יכול להיות נורא מדכא לפעמים.

יש משהו מאוד מתסכל בחוסר הדמיון של המסעדות בישראל. זה כמו סיזיפוס שמגלגל קבב דג במעלה ההר, והקבב מתדרדר למטה, וכך חוזר חלילה. אתה מתיישב ליד שולחן, כל שולחן, ויודע בדיוק מה תקבל. התפריטים מרגישים כמו דז'ה וו. כמו הסרט "לקום אתמול בבוקר", על אדם שמתעורר בכל יום לאותו יום. בהשאלה – הלכתי לישון במסעדה אחת, התעוררתי במסעדה שנייה, וזה מרגיש בדיוק אותו דבר. בכל המסעדות מגישים ספפ"ה – סביצ'ה, פיצה, פסטה, המבורגר. וספפ"ה זה ממש לא סבבה. ספפ"ה מעיד על דלדולה של הרוח האנושית וצמצומה לכדי מה שאפשר ומה שנהוג. אני אפילו לא משוכנע שמדובר על "ללכת על בטוח". אם כולם מגישים בדיוק את אותו האוכל, אז מה מבדיל אותך מכל השאר?זה סיכון מקצועי. ספפ"ה חושף את ענף המסעדות הישראלי כמו שהוא – רוב המסעדות הן בסך הכל בתי קפה שמגישים אוכל חם עם אטיטיוד מוגזם. ספפ"ה זה חור שחור שעוד יבלע את כולם ומה יישאר מכל ההוּ הא? עצמות של דגים והקשה של הפיצה.

הגענו לקפה בראון בקניון ג'י שבשכונת צמרת בתל אביב. מעלינו – מגדלי יוקרה מכוערים. האמת שהתפללנו שנמצא כאן איזו פנינה שמתחבאת בתוך הבוץ הקפיטליסטי. קראתי איפשהו שמדובר במסעדה שמבשלת אוכל איטלקי מאיזור פוליה או משהו כזה. אז זהו, שלא. קפה בראון זה תעתיק של שעתוק של שחזור של מיחזור של רוב המסעדות שפועלות כיום בישראל. מעין בראסרי מגובב שלוקח מכאן ומכאן ומכאן, ועושה מזה שקשוקה נטולת ייחוד וקסם. התפריט של קפה בראון הוא תפריט ספפ"ה קלאסי. כאילו שממש התעקשו לא לנסח בו שום דבר חדש. ואולי הסועדים המלייאנים לא רוצים משהו חדש, אלא רק את מה שהם מכירים. הרפתקאות זה לעניים.

התחלנו עם מנות ראשונות: פטה כבד (54 שקלים) שמוגש עם ריבת בצל, ג'ל יין אדום, קונפיטורת אגסים ובריוש קטן. זו הייתה המנה המוצלחת בארוחה. פטה קרמי וחלק. צרפתיוּת קלאסית ונטולת סיכונים. לצידה, הזמנו מילה פוליה (48 שקלים). באיטלקית התרגום הוא אלף שכבות. נשמע מבטיח. מנה מאיזור פוליה, שכמותה, תודה לאל, לא פוגשים בכל מסעדה מקומית. בפועל, המנה מוגשת ברשלנות: תלוליות לא סקסיות של פרוסות תפוחי אדמה ותפוחי עץ אפויות בתנור, כשביניהן פרוסות של גבינת פיקורינו ועלי בזיליקום. אלף שכבות? בקושי ארבע-חמש שכבות. מישהו צריך ללמוד כאן לספור.

קפה בראון - פטה (צילום: יחסי ציבור, אוכל טוב)
המנה המוצלחת בארוחה. פטה | צילום: יחסי ציבור, אוכל טוב
קפה בראון - המסעדה (צילום: יחסי ציבור, אוכל טוב)
התפללנו שנמצא כאן איזו פנינה שמתחבאת בתוך הבוץ הקפיטליסטי. בראון | צילום: יחסי ציבור, אוכל טוב

לעיקריות לקחנו פיצה פפרוני וקממבר (62 שקלים) שהייתה קטנה וסתמית (במחיר מופרך). כמו פיצה שמכינים בבית עם הילדים; ופטוצ'ה עם ראגו טלה (82 שקלים). פסטת הפטוצ'ה הוחלפה מבלי לומר לנו על ידי המלצר בפסטת ריגטוני רחבה. הרוטב היה נוראי. קוביות של עגבניות בלתי קלופות, שמתוכן הצלחנו לדלות פירורים מיקרוסקופיים של ראגו טלה. הפסטה היתה מסמורטטת לחלוטין. אחת ממנות הפסטה הגרועות שיצא לי לאכול בזמן האחרון.

לקינוח לקחנו פאי לימון (28 שקלים) שהגיע בתוך כוס. למה בתוך כוס? ככה.

נעים להכיר: סביצ'ה שום

חזרנו לארוחה שנייה. לא הזמנו המבורגר. די, יש גבול לכמה אפשר לאכול המבורגרים בבתי קפה שמתחזים למסעדות. אם להודות על האמת, גם לא התחשק לנו להזמין סביצ'ה, אבל לא הייתה לנו ברירה. זה לא שהיו יותר מדי אופציות אחרות. אנחנו כלואים בתוך הספפ"ה כזכור. לקחנו סביצ'ה סלמון גווקאמולי (72 שקלים). מעין מוטציה של סביצ'ה שהפך לסלט שיצא מכלל שליטה. היו שם כמעט חצי קילו של קוביות סלמון שנבלעו לתוך סלט חמוץ של עגבניות (שנחתכו ברישול לריבועים, משולשים וגושים נטולי צורה), אבוקדו, בצל סגול, פלפלים והמון, אבל באמת המון, שום. טעמו של השום לא עזב אותנו גם כשחזרנו הביתה. סביצ'ה שום? נו, זה חידוש, זו המצאה! זה משהו שמעולם לא פגשנו. שאפו.

מנה ראשונה נוספת הייתה אותו מילה פוליה (48 שקלים) שהפעם הוגש בצורה קצת יותר אסתטית. לא תלוליות של פרוסות תפוחי אדמה ותפוחי עץ שנזרקו על גבי הצלחת כאילו שמדובר בזירת פשע, אלא סודרו במעגל ובשכבות קוהרנטיות. לא אלף שכבות, אבל גם לא אסון גדול.

קפה בראון - קציצות דניס (צילום: יחסי ציבור, אוכל טוב)
בין כל הספפ"ה תוכלו למצוא כאן גם קציצות דניס | צילום: יחסי ציבור, אוכל טוב

לקחנו גם פיצה מרגריטה (44 שקלים) שגם הפעם הייתה סתמית. בצק רכרוכי ועבה מדי, כמות גבינה מוגזמת, רוטב עגבניות בסיסי. אבל כמה אפשר להיכשל בפיצה? הרי על זה בונים במסעדות הספפ"ה: הבנאליות מבטיחה שהצלחה גדולה לא תהיה, וגם לא כישלון מהדהד. הגורל העצוב הוא לדשדש במי אפסיים.

לברק ממולא בתרד ומנגולד (130 שקלים) היא דווקא מנה לא רעה, שמוגשת בצורה נוראית: שני פילטים של לברק, מגולגלים לכדי רולדות שבתוכן עלי תרד ומנגולד, ועליהן – עלה כותרת אדום של פרח אכיל. כן, כן, רולדה עם עלה כותרת של פרח. זה לא קיטש. זו טלנובלה גרועה מהניינטיז שמסתיימת בכך שכולם מתאבדים. אבל הדג היה עשוי היטב, למרות שגולגל לכדי רולדה מטופשת והוגש על פירה מצוין, חלק וחמאתי. והרוטב היה טוב (חמאה, מרווה ויין לבן). ובסך הכל, זו הייתה מנה ממש בסדר גמור. ממש ספפ"ה.

אפשר חשבון - קפה בראון 1 (צילום: יחסי ציבור, אוכל טוב)
ארוחה ראשונה בקפה בראון | צילום: יחסי ציבור, אוכל טוב

ויתרנו על קינוח כי לא רצינו שיגישו לנו אותו בתוך כוס.

קפה בראון היא מסעדת ספפ"ה ויש אנשים שמסתפקים בכך. אני לא אתווכח איתם. בתוך קניון ג'י שבשכונת צמרת עם מגדלי היוקרה יש עולם שלם שנסתר מהעין התל אביבית של מעמד הביניים, וכנראה שטוב להם שם, עם כל מה שהם מכירים ויודעים. הם יכולים לחיות חיים שלמים של נוחות מנומנמת ופיצה וסביצ'ה. שיהיה להם לבריאות. אני ברחתי הביתה.

אפשר חשבון - קפה בראון 2 (צילום: יחסי ציבור, אוכל טוב)
ארוחה שנייה בקפה בראון | צילום: יחסי ציבור, אוכל טוב

קפה בראון. מגדלי G צמרת, תל אביב. 03-5444024

כתבו לביצה עלומה

בשבוע שעבר חזרנו למלגו ומלבר וקלארו