הנה משפט שלא חשבתי שייצא ממקלדתי בשנת 2020: הזמנו משלוח מג׳ירף. כן, גם זה קרה השבוע, לצד חיסולו של אבי תוכנית הגרעין האיראנית, מוחסן פחריזאדה. לא, אין קשר בין השניים. ידה הארוכה של ישראל, כמו שאוהבים לומר, מגיעה לכל מקום על פני כדור הארץ ופוגעת באויבינו. ידי הקצרה מגיעה עד לסניף של ג׳ירף באבן גבירול ומזמינה את הפיליפינית החריפה. לא, חלילה, כדי לחסל מישהו באמצעות נודלס, אלא כדי לבדוק מה השתנה שם, אם בכלל. הקורונה מזמנת כל מיני הזדמנויות שונות ומשונות וכופה כל מיני סיטואציות הזויות. כן, גם מבקר מסעדות שמזמין משלוח מג׳ירף.

במדינה שבה לא יודעים לתת כבוד למסורת ולחלוצים שפרצו את הדרך, צריך להודות למסעדת ג׳ירף על כך שהיא היתה בין הראשונות שהביאו הנה את הבשורה על המטבח הפאן-אסייתי, עוד באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. כמובן שגם היא רכבה על כתפי ענקים (אהרוני) אבל לבעליה, רימון בן יקיר, היתה תושיה והיה חוש טעם וריח והוא ידע את מה שאחרים ידעו שנים רבות אחר כך: הישראלים אוהבים אסייתי, ובפרט, אסייתי שלא מקשה עליהם יתר על המידה, אסייתי מיפן וסין ומלזיה ותאילנד ולא אכפת להם שיתערבבו זה בזה ברוטב טריאקי ומיונז ספייסי.

ג׳ירף היתה סנסציה גדולה דאז. מסעדה אחת, עם לוק ניו יורקי, אפלולי כזה, הומה אדם, ושירות משלוחים מגה-פופולרי, הרבה לפני היות וולט ושליחיה. זה לא מופרז לומר שג׳ירף ״לימדה״ אותנו לאכול אוכל אסייתי דרך הפריזמה המאוד מקומית, ואפילו עשתה זאת בסטייל יחסי. אבל מאז עברו הרבה מים עכורים בצינורות הביוב התל אביביים. קודם כל, נהיו לה מתחרות בז׳אנר, ודבר שני – האכלן הישראלי פתאום הבין דבר אחד או שניים. הוא נסע לארצות המקור, התחיל לדבר על אותנטיוּת ועל בית תאילנדי שהיא, היא ולא אחרת, חלוצת הדור שאחרי ג׳ירף. הדור של הפיינשמעקרים, המקצוענים והמתמקצעים. הבשורה הג׳ירפית התיישנה מהר ואולי חבל שכך. אם מתגעגעים לעידן התמימות של הקולינריה הישראלית, אז לג׳ירף יש שם מקום של כבוד, לא? הרי לא נולדנו עם בקבוק של רוטב דגים ביד.

 

מסעדת ג'ירף (צילום: יונתן בן חיים, יחצ)
חלק מההיסטוריה הקולינרית של ישראל. מסעדת ג'ירף | צילום: יונתן בן חיים, יחצ

בשנים האלה, ולא במקרה, ג׳ירף התרחבה לכל רחבי הארץ, עם סניפים מאילת ועד פתח תקווה, והשם שלה, שעשורים קודם לכן נאמר בקול רם באיזו גאווה אורבנית עדכנית, פתאום נלחש בשקט בשקט – ג׳ירף זו די פדיחה, לא? כאילו, לאכול שם, להזמין משם, להודות שאתה מחבב או אוהב את מה שיש להם להציע. זו נהייתה רשת מזללות עממית והמונית. לפני כמה שנים היה ניסיון של פרנסי ג׳ירף להקים מסעדה שהיא יותר ״היי-אנד״ בשם מועדון הקצינים, אבל כצפוי זה לא עבד. את הסטיגמה הג׳ירפית אי אפשר להסיר גם באקונומיקה.

טוב, אז הזמנו ג׳ירף. המודעות המטורגטות בפייסבוק בישרו על תפריט חדש ומנות חדשות ואנחנו אמרנו יאללה, למה לא. ניתן צ׳אנס. לדעתי לא נגעתי במנה של ג׳ירף כבר למעלה מעשור. אולי הגיע הזמן? טוב, הגיע הזמן.

התמקדנו במנות חדשות, או חדשות יחסית, ובכמה ״קלאסיקות״. לזכותה של ג׳ירף ייאמר – היא השתלבה יפה בעולם החדש והשיקה תפריט טבעוני נרחב ונפרד מהתפריט הרגיל. יפה מצדם. לגנותה ייאמר – בתפריט המשלוחים בחרנו באופציה ״בלי סכו״ם״, כי מי צריך עוד פלסטיק מיותר בבית. התפריט אפילו החמיא לנו בהודעה משמחת – ״עזרתם להפוך את העולם לירוק יותר״. תודה באמת. כשהמשלוח הגיע, קיבלנו, בניגוד לרצוננו כאמור, כמות סכו״ם שהיתה מספיקה לשבט שלם. מזלגות וסכינים ומקלות אכילה ומפיות בכמויות מסחריות. בשביל מה זה טוב? אם אתם רוצים להיות ״ירוקים״, תהיו ״ירוקים״ לא בכאילו.

ועכשיו לאוכל. התחלנו עם ״מרק חורף סיני״ (45 ש״ח). בעמוד ההזמנות מקדמים אותו כך – ״הוא מופיע עם הגשם הראשון. אל תפספסו. כייפי ומפנק, מלא גודיס בפנים״. הלו, חבר׳ה, זה בסך הכל מרק, זו לא סדרה של HBO. לא צריך להגזים עם הסופרלטיבים. ובכל זאת, מרק מצוין. אלה לא מים דלוחים עם סויה שבטעות קוראים להם מרק. יש כאן ציר בקר ופרוסות בקר שבושלו בו, כיסוני וון טון ממולאים בעוף טחון וירקות, אטריות סומן דקיקות, פטריות שיטקי וטעמים אניסיים וג׳ינג׳ריים. מרק מעולה שכל מסעדה ״אותנטית״ עכשווית היתה מתגאה בו.

לעומתו, ״בייבי דאמפלינג״ (22 ש״ח) היא מנה חדשה של ג׳ירף שחושפת חולשה. כבר אכלנו כיסונים מוצלחים באינספור מסעדות תחתית ועילית בישראל, וכאן הדאמפלינגס המוגשים, מעין גיוזות עגלגלות וקטנטנות, סובלים מבצק עבה ויבש ומילוי עוף מתפורר, ברוטב צ׳ילי סתמי. אם השנה היתה 1998 אולי היינו נהנים ממנה.

בייבי דאמפלינגס - ג'ירף (צילום: יונתן בן חיים, יחצ)
בייבי דאמפלינגס. בשנות ה-90 זה היה יכול לעבוד יותר טוב | צילום: יונתן בן חיים, יחצ

הזמנו גם סושי. נו, שיהיה גם סושי. לזכותה של ג׳ירף ייאמר שהיא לא מתימרת להצטיין בז׳אנר שדורש הצטיינות יתרה ולא נאשים אותה גם בחובבנות. ״סלמון גראנדה״ (48 ש״ח) הוא רול חדש (עם סימן קריאה כמובן) שכולל, קחו אוויר – סלמון מאודה וקנפיו (דלעת כבושה), מטוגן ועטוף בטמפורה, עם שני סוגי שומשום, ספייסי מיונז וטריאקי ואפילו סלט ירוק. להגיד שלא אכלנו? אכלנו. נהנו? לא סבלנו. בגיזרת הסושי הישראלי המגובב והמקושקש, זה בהחלט רול לגיטימי לחלוטין.

רול סלמון גראנדה - ג'ירף (צילום: יונתן בן חיים, יחצ)
סלמון גראנדה. מפונפן, אבל אחלה | צילום: יונתן בן חיים, יחצ

וכעת לנוסטלגיה תל אביבית שהפכה למציאות כלל ארצית. הזמנו שתי ״קלאסיקות״ ג׳ירפיות: צ׳אזה (65 ש״ח), מנה של נתחי פילה בקר וחצילים ברוטב מתוק חריף עם אורז מאודה. איך אהבתי צ׳אזה פעם. אחלה צ׳אזה שבעולם, גם כיום. אני לא יודע אם נהייתי רגיש ונוסטלגי או שזו באמת מנה מוצלחת. נדמה לי שהיא מוצלחת.

״הפיליפינית החריפה״ (59 ש״ח), הו, הפיליפינית החריפה, דבוקה של אטריות עשויות יתר על המידה שמגיעות כמו גוש בקופסת קרטון, עם עוף, חלב קוקוס, קארי אדום, בצל ירוק, בוטנים וכוסברה. זה הטעם של תל אביב של תחילת שנות האלפיים, של האינתיפאדה השנייה ותרבות המועדונים. תענוג! אגב, עוד דבר שייאמר לזכותה של ג׳ירף – מוכרים שם חזיר וגם קוראים לו בשמו המפורש, חזיר. לא הזמנו מנות חזיריות, אבל זה לא בגלל שחזרנו בתשובה.

 

צ'אזה (צילום: יונתן בן חיים, יחצ)
צ'אזה. הקסם לא פג | צילום: יונתן בן חיים, יחצ

מה שכן, הזמנו מנה מהתפריט הטבעוני. ״ווג׳י סצ׳ואן״ (64 ש״ח) – נתחים של חלבון סויה ופטריות ברוטב סצ׳ואן חריף מתוק, ברור שמתוק. עכשיו, לא נעים לי לומר, אבל במבחן עיוור, לא בטוח שהייתי מבדיל בין נתחי חלבון הסויה לנתחי בשר אמיתי. לא ברור אם זה בגלל שהבשר שמוגש לנו במסעדות הוא באיכות כל כך ירודה או ששוק תחליפי הבשר התפתח והשתכלל. זה חומר מעניין למחשבה.

 

ווג'י סצואן - גי'רף (צילום: יונתן בן חיים, יחצ)
ווג'י סצ'ואן - מהתפריט הטבעוני המעודכן | צילום: יונתן בן חיים, יחצ

לקינוחים, הלכנו על עוגת ביסקוויטים (31 ש״ח) כי חייבים לעשות הומאז׳ לראשת הממשלה האמיתית של ישראל. העוגה היתה מוזרה, עם טעם לוואי לא ברור, לא של שוקולד ולא של ביסקוויטים; פרופיטרולים (44 ש״ח) הם קינוח קלאסי של ג׳ירף: שלוש פחזניות, גלידה וניל ורוטב שוקולד, שמשום מה לא הגיע במשלוח. אבל גם פרופיטרולים ממולאים בגלידה זה בסדר גמור, ובכלל, כל המשלוח הזה היה ממש בסדר גמור. לעיתים אפילו יותר מזה. אולי התבגרנו והפכנו סלחניים וסבלניים, אולי ג׳ירף השתפרה, אולי היא נשארה אותו הדבר. אני לא באמת יודע. אני משוכנע שדי נהניתי. כן, נהניתי ממשלוח של ג׳ירף. נחמד להודות בזה בריש גלי.

פרופיטרולים בג'ירף (צילום: יונתן בן חיים, יחצ)
פרופיטרולים עם גלידה. מה יכול להיות רע? | צילום: יונתן בן חיים, יחצ

אפשר חשבון - ג'ירף (עיצוב: סטודיו מאקו)
אפשר חשבון - ג'ירף | עיצוב: סטודיו מאקו
_OBJ

>> כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר הזמנו משלוח מחבשוק

ג'ירף. אבן גבירול 49, תל אביב. 03-6916294