בכל ביקורת או ידיעה חדשותית על מפעלותיה של קבוצת  R2Mשל רותי ומתי ברודו, שמונה את הבראסרי, הוטל מונטיפיורי, מסעדת קופי בר, הדליקטסן והבייקרי, נהוג להתפעל מהמקצועיות והמקצוענות של אנשיה. זו כבר הפכה להיות מוסכמה שלא בהכרח צריכה להיות קשורה למציאות. זה פשוט משהו שאומרים. קלישאה של ענף המסעדות. נכונה? נו בוודאי, כדרכן של קלישאות. זה דבר טוב? בטח, כי צריך להציב אופוזיציה אל מול רוב כמעט מוחלט של חרטטנים וחפיפניקים. R2M יודעת מה היא עושה, אבל באופן אישי, אני נוטה לפחד מאנשים מקצועיים מדי. מקצוענות הרבה פעמים עלולה להרוג את הנשמה. יש יופי גדול בפצע, בשיבוש ובשריטה. רוצחים סדרתיים הם מקצוענים. אמנים גדולים – לא תמיד. ממש לא.

עכשיו החבר׳ה המקצוענים, הטובים, פתחו מסעדה חדשה. עוד מסעדה חדשה. דיסקו טוקיו היא מסעדה יפנית, אבל לא יפנית אסלית, התעקשו המקצוענים ב-R2M. יותר דיסקו מטוקיו. וזה דבר טוב. כי מקצוענים אמיתיים מכירים גם בחולשות שלהם ויודעים מה הם לא יכולים לעשות. את האוכל היפני ה״אותנטי״ הם השאירו למקצוענים אחרים. לא יודע מה אתכם, אבל אני נשמתי לרווחה. הרי בזמן האחרון זה תמיד נגמר בדיבורים חלולים, רהבתניים, על כל מיני סוגים של יקיטורי. דיסקו טוקיו לא מדברת יותר מדי. גם זאת תכונה יפנית. באימפריית R2M, שכבר התנסתה באוכל צרפתי, איטלקי ואפילו בכבד קצוץ, היא מתבלטת בעיקר, ובכן, בזכות הדיסקו. סוג של צ׳יקמוק לא מצ׳וקמק שמערבב יפני וקוריאני, ועושה זאת במידה הנכונה של אותה אלגנטיות מפורסמת שמאפיינת את מסעדות הקבוצה. האלגנס של דיסקו טוקיו, להבדיל, הוא כבר יותר משוחרר, יותר קצבי, יותר דיסקואי. אבל זה עדיין אלגנס וזו עדיין מקצוענות ויש כאן הבטחה כמעט א-פריורית שהאוכל יהיה סבבה לגמרי. לא גדול. כי מקצוענות היא לא שם נרדף לגדוּלה. אבל סבבה זה מספיק טוב ודיסקו טוקיו בהחלט מספיק טובה.

דיסקו טוקיו (צילום: אמיר מנחם, אוכל טוב)
מסעדה קטנה וממזרית | צילום: אמיר מנחם, אוכל טוב

דיסקו טוקיו (צילום: אמיר מנחם, אוכל טוב)
לא תמצאו פה חפיפניקים | צילום: אמיר מנחם, אוכל טוב

התחלנו את הארוחה הראשונה עם ״יאקי באן״ (18 שקלים) – שלוש לחמניות מאודות שנצרבו על הגריל והוגשו עם איולי מיסו חריף. זה טוויסט חמוד על מנת לחם מסורתית. לצד זה הזמנו שתי מנות ראשונות: בולגוגי (52 שקלים) ומנדו (48 שקלים). שתי מנות קוריאניות שמוכיחות ש״דיסקו טוקיו״ זה בעיקר שם קוד סקסי ולא הווייה אנאלית קטנונית. בולגוגי הוא, בתרגום, "בשר אש". כלומר, בשר בקר צרוב למידה מדיום שהוגש עם חצילים קלויים וכבושים ברוטב של אגדאשי (סויה, סאקה, מירין וכולי). מנה מאוזנת וטעימה. מנדו הם כיסונים קוריאנים. למה לא דים סאם? למה לשאול שאלות מיותרות. הכיסונים היו עשויים בצורה לא מקצוענית בעליל: הבצק לא אודה כמו שצריך. חלקם נקרעו בתחתית שלהם, ורובם היו נוקשים בשוליים של הצ׳ופצ׳יק של הלמעלה. כשל טכני לא אופייני.

דיסקו טוקיו יאקי באן (צילום: אמיר מנחם, אוכל טוב)
טוויסט חמוד על מנת לחם מסורתית | צילום: אמיר מנחם, אוכל טוב

למנה עיקרית הזמנו מעין פיאסטה לשני סועדים בשם ״׳ג׳ינג׳יס חאן״ (146 שקלים), שכזכור היה בכלל מונגולי. כאן מדובר בבשר טלה צלוי, חתוך לקוביות, עסיסי, מצוין, שמוגש עם ערימה של סוג של לאפות שטוחות, מאודות, ולצידן – ערכה למילוי בשיטת עשה זאת בעצמך: קימצ׳י (לא מותסס דיו), מלפפונים בתחמיץ, בצל מטוגן, טחינה יפנית, רוטב פלפלים חריף ואיולי טוגרשי. אתה מארגן לך את כל הכבוּדה הזאת בתוך הלאפה היפנית, ואין מה לומר – זה יושב כמו שזה צריך לשבת. מנה שכיף להתעסק איתה וכיף לאכול אותה, למרות שאני בדרך כלל נרתע כשפוקדים עליי להכין את האוכל במקום להכין אותו עבורי.

דיסקו טוקיו ג'ינגיס חאן (צילום: אמיר מנחם, אוכל טוב)
מנה שכיף להתעסק איתה וכיף לאכול אותה | צילום: אמיר מנחם, אוכל טוב

הקינוח, פונדנט סויה (42 שקלים), היה מאתגר, וזה לא שיש לי משהו נגד קינוחים מאתגרים. להיפך. הכי להיפך. אבל השילוב של קרמל מלוח עם קרם ווסאבי וטוויל קקאו זה משהו שלא יכול לעבוד ואולי לא אמור לעבוד. החריפות הארומטית של קרם הווסאבי לא הותירה סיכוי לאף אחד מהמרכיבים האחרים. הטעם המזוהה הזה, הכוחני, דוחף את כולם הצידה, ולא יעזור הניסיון לעדן ולהמתיק אותו. לעדן ווסאבי זה כמו לאלף נמר. כמעט בלתי אפשרי. זה לא קינוח למיטיבי לכת. אני חושש שזו התחכמות לשם התחכמות.

דיסקו טוקיו - קרמל מלוח, פונדנט סויה, קרם וואסבי  (צילום: אמיר מנחם, אוכל טוב)
התחכמות לשם התחכמות | צילום: אמיר מנחם, אוכל טוב

הארוחה השנייה התחילה בכמה מנות ראשונות מוצלחות: סשימי (58 שקלים) של טונה אדומה בוהקת, טרייה, משכשכת לה ברוטב סויה ויוזו עם עלי מנטה ופולי אדממה. מבחר טעמים עזים ובלתי מתנגשים בעליל. איזה תענוג לספוג את הרוטב עם הלחמניות המאודות והצרובות (18 שקלים). פעולת הספיגה היא אחת מההמצאות הגדולות ביותר של החברה הישראלית (או שגם את זה גנבנו מהערבים?).

דיסקו טוקיו סשימי בלו-פין (צילום: אמיר מנחם, אוכל טוב)
הרמוניה של טעמים עזים | צילום: אמיר מנחם, אוכל טוב

פטריות יער ושיטאקי (42 שקלים) צלויות ומוגשות ברוטב של יוזו, סויה וחמאה. הייתי נזהר עם היוזו, שעשוי להיות חמצמץ מדי, בוודאי בתצורה של הרוטב התעשייתי שנמזג מתוך בקבוק זכוכית. המנה הוגשה עם חלמון ביצה כבוש במיסו. הבעיה הייתה שהחלמון התפוצץ מבעוד מועד במטבח והציף את הצלחת בצהבהבותו הדביקה. הרי כל הקטע במנות עם חלמון ביצה הוא ההנאה שבפיצוץ החלמון השלם. זה פֶטיש מענג. זה לא משהו שמפוצצים בשבילך. אבל בגדול, קשה להתנגד לפטריות כה בשרניות, כה טעימות.

מנה של אטריות סומן (62 שקלים) דקיקות שמוגשות בתוך קונסומה מיסו עם צדפות וונגולי ופירורי בוטרגו, הייתה נהדרת. הבוטרגו זו הברקה, מכיוון שטעמן הדגי, החזק של ביצי הדגים הכבושות, רק מדגיש ומרומם את ניחוחות הים של הצדפות ומקרב את המנה לאזורנו. הקונסומה עדין, האטריות דקיקות ונשלקות ברעש גדול. זו מנה חכמה ויפה. הכי חכמה ויפה שאכלנו שם.

כיסוני המנדו (48 שקלים) שוב כשלו בתפקיד הכי בסיסי שניתן להם: פשוט להיות כיסונים. הם היו קרועים בתחתיתם ונוקשים בצ׳ופצ׳יק שלהם. מישהו בדיסקו טוקיו עוד צריך ללמוד איך לאדות. יש עבודה רבה לפניו.

לעיקרית לקחנו נתח קצבים (84 שקלים) שמגיע עם קרם כרובית וכרובית צלויה וסלט חסה קטנטן. נתח הקצבים היה הוא-עצמו. כלומר, לא התיימר אפילו להיות משהו אחר. וזה בסדר גמור. לא ביקשנו שיעמיד פנים. בשר צלוי מדיום-רייר. התוספות היו מונוטוניות. יותר מדי כרובית ויותר מדי מתיקוּת של כרובית. זו מנה שכמהה לטעמים חזקים יותר. משהו חריף אולי? למה לא בעצם.

הקינוח, גם הפעם, היה יותר בגדר הצהרת כוונות מאשר כוונה אמיתית. ״מאצ׳ה בריי״ (42 שקלים) הוא שם מצחיק לקרואסון פודינג בקרם אנגלז שמוגש עם גלידת תה ירוק רכה. בפועל, זה בסך הכל עוד סוג של ברד פודינג. לקרוא לגלידה בשם ״תה ירוק״ זה ממש מעליב. היא הייתה כל כך חלושה שחשבתי שזו גלידה וניל. כידוע, לטעמו של התה הירוק יש דרגות משתנות של חוזק. זה היה 4 או 3, ובפרפרזה על משפט מיתולוגי מתוך הסרט ״ספיינל טאפ״, הייתי מגביר את הטעם ל-11. 

אפשר חשבון - דיסקו טוקיו ארוחה ראשונה (צילום: סטודיו mako)
ארוחה ראשונה בדיסקו טוקיו | צילום: סטודיו mako

זה לא יפתיע אף אחד אם אכתוב שדיסקו טוקיו היא להיט. נראה לי שזה היה ברור עוד לפני שהמסעדה נפתחה, אפילו בלי קשר למה שאכלנו שם. אם R2M מגישים בדרך כלל אוכל שמלהיב בקורקטיות שלו, הרי שכאן יש איזשהו יסוד מסוים של הרפתקנות זהירה. זו מסעדה קטנה, קצת ממזרית, אם בכלל אפשר להיות ממזרי כשאתה שייך לקונגלומרט מזון שתמיד יעדיף ללכת על בטוח. R2M היא אימפריה מרשימה של אוכל נחמה, וכאן יש אוכל שלא בהכרח מציע לך חיבוק ונשיקת לילה טוב. מצד שני, זה גם לא אוונגרד שהלך רחוק מדי. זה אוכל אסייתי בסטנדרט גבוה אבל לא גבוה מדי. דיסקו טוקיו עושה קולות של מקום נכון ועדכני, ויש מי שמקשיב לקולות האלה. אין לה יומרה להפוך ל״מוסד״. או כך לפחות אני הרגשתי. היא לא בת חורגת, ומצד שני – גם לא בן מועדף. זו מסעדה של אנשים שכבר עשו הכל ורוצים לעשות עוד משהו. בשביל הנשמה? לא צריך להגזים. אז הנה, עוד משהו. ואפילו משהו לחזור אליו לפעמים.

אפשר חשבון - דיסקו טוקיו ארוחה שנייה (צילום: סטודיו mako)
ארוחה שנייה בדיסקו טוקיו | צילום: סטודיו mako

כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר אכלנו בסיקיליה

דיסקו טוקיו. הרצל 16, תל אביב. 03-5544300. לא כשר