מנסורה היא מסעדה תל אביבית שנפתחה על ידי אנשים צעירים. על הנייר, זה נשמע רע. עוד מסעדה של צעירים תל אביביים, שמצטרפת למסעדות אחרות של צעירים תל אביביים, שחשבו שהם ישלבו אוכל עם חיי לילה וכל הבולשיט הזה, וניסו והתרסקו על הפרצוף. כל כך הרבה רעיונות גרועים, כל כך הרבה חלומות שבורים. יש יותר מדי עסקנים ושפים שחשבו שסביצ'ה אינטיאס הולך עם מוזיקת האוס בפול ווליום, ושמסעדה היא מקום שניתן לזלול בו מנות ים תיכוניות נדושות, באווירה קלילה ו"סקסית", בזמן שאתה עושה מינגלינג וסושלייזינג ופלירטינג וטיזינג וטיזי. התוצאה תמיד נתקעת איפשהו באמצע. לא זה ולא זה. לא אוכל ולא סקס. סתם קקפוניה משעממת ומטופשת.
אבל מנסורה מצליחה איפה שהרבה אחרות נכשלו לפניה. היא צעירה, היא תל אביבית, ויש לה את הקצב של חיי הלילה והבילויים ורמקולים גדולים שמשמיעים האוס והיפ הופ. הרצפה שלה עשויה מבטון מוחלק והקירות מתקלפים ויש נורות פלורסנט שמשתלשלות מהתקרה, ואיכשהו כל העיצוב הטרנדי הזה שנובע מתוך ציטוט יתר של דברים שנעשו קודם לכן, במקומות אחרים בעולם, הוא לא מביך ולא אנכרוניסטי. זה מרגיש טרי. פרש יעני. מנסורה עדכנית, אבל לא עדכנית מדי. האסתטיקה המינימליסטית האופנתית, לא מעידה על שטחיות במקרה הזה. במסעדה הזאת מכינים אוכל טוב, מנומק, כיפי, שמהלך על החבל הדק של הקלישאות המקובלות, אבל לא נופל ממנו לתוך התהום הים תיכונית. מסתבר שיש עוד צעירים תל אביביים רציניים. לא כולם ליצנים תאבי בצע.
ודבר נוסף: מנסורה נפתחה באיזור המוסכים של רחוב סלמה. זה לא מקום מובן מאליו לפתוח בו מסעדה. בימינו נהוג להתכנס לתוך מתחמים מוגדרים, ולא לחרוג מהם. ענף המסעדות המקומי הוא בבחינת מערכת עסקית סגורה שמשתרעת על פני קילומטרז'ים מוסכמים. אנשים מפחדים לחרוג מהגבולות הנתונים. מי יודע מה מצפה להם בחוץ. זה כמו במערב הפרוע. רק האמיצים נודדים מזרחה. מנסורה היא מסעדה אמיצה. טוב, לא צריך להגזים. אבל היא לקחה על עצמה סיכון מסוים כשחרגה לעבר הדרום התל אביבי הנטוש, בואכה יפו. אני מניח שהסיכון ישתלם, ואם לא ישתלם – אז לפחות מדובר כאן בעוד אחד מהמקרים האלה של ראיית הנולד. סביר להניח שבעוד כמה חודשים או שנים, איזור המוסכים של סלמה יעבור ג'נטריפיקציה מלאה, ועוד הרבה מנסורות ייפתחו שם. אני לא יודע אם זה דבר טוב או רע, ואם מסעדות ושפים עדיפים על מוסכים ובעלי מקצוע, אבל זה גורלה של תל אביב בעידן הקפיטליסטי הזה.
שתי הארוחות שלנו במנסורה היו מהנות וכמעט ללא נפילות משמעותיות. למסעדה עצמה באמת יש איכות חברתית. אתה נכנס לשם, וחש באיזושהי נעימות כללית שמאפיינת מקומות שמתחשק לך לבלות בהם מעבר לזמן הארוחה המוקצב. אולי זה הפער בין החוץ המוזנח, האפלולי, עם ניחוחות הדיזל והדלק, והפנים הלופטי, המהוקצע. ואולי זה פשוט מקום של אנשים חמודים שמרעיפים מאישיותם המלבבת. אני לא יודע. אני לא מכיר אותם, אבל מנסורה מצליחה בשני מישורים: גם להיות מסעדה אמיתית וגם מקום מפגש ובילוי. על דף החשבון שמקבלים שם בסוף הארוחה כתוב – Good Food Good Vibes. אני בדרך כלל שונא סיסמאות קופירייטינג עלגות מהסוג הזה, אבל מה לעשות שהם צודקים.
התחלנו את הארוחה עם כמה מנות ראשונות ואמצעיות. לא לקחנו עיקריות. במנסורה, כמו שנהוג בימינו, רוב המנות הן בגודל קטן עד בינוני. מזל שהמלצרית לא הודיעה שמדובר בקונספט של "שיירינג", כי הייתי נאלץ להטביע את עצמי באסלה בשירותים. הזמנו סלט וולדורף (38 שקלים) וטרטר אינטיאס (62 שקלים) ומנת לחם (14 שקלים) שכוללת בתוכה פיתות זעירות עם בצל מטוגן (איזה רטרו מאפיות משעשע). הוולדורף לא היה כהלכתו, וטוב שכך. אל פרוסות של תפוח עץ ירוק, עלי סלרי צעיר, אגוזי מלך, נוספו חתיכות של פלמידה כבושה היטב ורוטב יוגורט שהחליף את המיונז המסורתי. זה סלט רענן, קראנצ'י והפלמידה הייתה מצוינת. טרטר האינטיאס הוגש כשמעליו "כתר" של אבוקדו בשל ונימוח. לא ידעתי שאפשר להשיג אבוקדו ברמה כה גבוהה בתקופה הזו של השנה. נפלאות החקלאות העכשווית. חתיכות הדג התערבבו בקוביות פלפל אדום והוגשו עם רוטב רומסקו (של פלפלים קלויים) ומיונז מעושן. זה טרטר מרובה טעמים חזקים, אך לא יותר מדי. יש כאן דיאלוג של פלפלים אדומים ואבוקדו שמתנהל מעל לראשו של דג האינטיאס, ועושה רושם שכולם בסך הכל די מרוצים.
לקחנו גם מנות מסקציית "לב התפריט" שגודלן, כאמור, בינוני. ריזוטו דלעת (58 שקלים) היה לא רע, אך לא מלהיב במיוחד. אני לא בטוח שריזוטו אוהב דלעת שנמסה לתוכו בנימוחות ומתיקות יתר, אבל העניין התאזן באמצעות פרוסה של גבינת כבשים ארומטית שהעניקה טעם חרפרף ומלוח. על הריזוטו פוזרו גרעיני דלעת, וזו כבר החלטה ממש בעייתית מבחינתי: אני לא תוכי שאוכל פיצוחים.
מנה של שרימפס קריסטל (66 שקלים) הוגשה על גבי תבשיל מהיר של גרגירי תירס ותרד. השרימפס, שהוגשו על ראשיהם, ניצלו היטב והיו מלאי עסיס מתקתק. בצד הצלחת, קיבלנו גלדי בצל מוחמצים. ביס אחד מהדבר הזה גרם לצריבה נוראית בפה. דמיינו ששפכו לכם חומץ בן יין היישר לתוך הגרון. זוועה אמיתית.
ואולי המנה הטובה ביותר בארוחה – ספגטיני (74 שקלים) שמתערבב בבשר סרטנים, ברוטב של חמאה וציר עוף, עם גרידת לימון ועירית קצוצה. הספגטיני, הקנוי, היה דקיק ונגיס. בשר הסרטנים הדהד את טעמו של הים, הרוטב היה חמאתי וחמצמץ. הטעמים הרמוניים כמו שיר פופ יפהפה. מנה פשוטה ומצוינת.
לקינוח לקחנו חלת פודינג (38 שקלים) שמוגשת עם גלידת וניל ברוטב טופי. זה ברד פודינג סתמי בעל איכויות ביתיות לא מרגשות. הרוטב היה דליל מדי. הגלידה סבירה.
יש טעם
חזרנו לארוחה שנייה. לקחנו סיכון והזמנו בוראטה מעושנת (64 שקלים) עם סלט של רוקט, קישואים וגרגירי רימון. חייבים להודות שבוראטה תוצרת הארץ עדיין לא הוכיחה את עצמה כראויה למאכל אדם. רוב המסעדות מגישות בוראטה קשיחה כגומי של מחלבות גד. במנסורה מגישים בוראטה של משק שוורץ, וההבדל ניכר ועוד איך. זו בוראטה מעולה. הבפנוכו שלה מתפוצץ למגע הסכין, ומתפשט החוצה כמו לבה געשית. הטעם המעושן מאוד עדין, והחווייה בהחלט מספקת דימיון לבוראטות מצטיינות מארץ המגף.
טרין של לשון בקר (44 שקלים) לא מגיע בתצורה קלאסית של טרין מרובע, אלא בצורה שהזכירה לי נקניקיית דם פרוסה. שלושה מדליונים (איזו מילה דוחה זו מדליונים), בטמפרטורה פושרת, של בשר לשון, שמוגש עם חרדל וחזרת וצנון מוחמץ. מנה קצת מפוספסת. טרין זה מאכל כפרי, קשוח. כאן הטעמים וההגשה היו מעט חלושים ודלילים.
הפעם גם הזמנו עיקריות, שהיו טובות ממש. הנה, סוף סוף, מנת דג שלא כוללת את המילים "מוסר ים". תודה לאל. זה היה פילה ברקודה (94 שקלים) שהוגש על גבי טרין תפוח אדמה, ברוטב חמאת לימון וצלפים. הטרין לא היה טרין. זה בסך הכל פירה רגיל. פירה טוב, אבל לא טרין. ברקודה זו מילה שמפחידה אנשים. יש לה גם קונוטציה שוביניסטית. פעם היו מכנים כך נשים "חזקות". אבל עזבו אתכם מסמנטיקה. הפילה היה נהדר. טעם ימי חזק ומפורש. כן, טעם. תארו לעצמכם, לדגים יש טעם. הללויה!
לחי בקר (94 שקלים) בבישול ארוך ביין אדום, היא עוד עיקרית מצטיינת (בחלקה הארי). בשר הלחי בושל עד שהתרכך לרמות ריכוך רכרוכיות במיוחד. הוא היה שומני וג'לטיני לעילא, והוגש על גבי קרם כרובית שלא הומלח דיו, והיה פושר וניטרלי. אני לא בטוח שכרובית רוצה להיות קרם. שיכנעו אותה שהיא רוצה להיות קרם, אבל יש לה תפקיד אחר בחיים. קרם זה גורל אכזר מדי.
לקינוח, לקחנו קרמו שוקולד (38 שקלים) שמוגש עם מוס שוקולד וסירופ קפה ושתי עוגיות חמאה מלוחות במקצת. השוקולד הוא מריר, הקינוח הוא בוגר, ונמאס לי כבר מערבוב של טעמים מלוחים בקינוחים. האופנה הזאת מיצתה את עצמה. אני מתחיל להתגעגע לקינוחים המתוקים הטראשיים של שנות השמונים. תביאו לי עוגה של קפולסקי ולא קרמל מלוח. אבל בלי קשר לטענותי העקרוניות, זה היה קינוח טוב.
אומר זאת בפשטות: מנסורה היא מסעדה שאני אשמח לחזור אליה. אולי מחר. לא, מחר אני עסוק.
מנסורה. דרך שלמה 13, תל אביב יפו. 03-9446556