אוטוטו, כשנצטרך לסכם את העשור החולף, נגלה שמסעדות ה”יאללה כפיים” הן אולי התופעה הבולטת ביותר, המעצבנת ביותר והמעייפת ביותר במחוזותינו הנידחים אשר על שפת הים התיכון. זהו ז’אנר שצמח לממדים מפלצתיים, חובקי כל. מסעדות האווירה, המסעדות הצוהלות (או מעמידות פנים שהן כאלה), המסעדות הרעשניות האלה, השתלטו כמעט לחלוטין על סדר היום הקולינרי. לרובן אין שום קשר לאוכל וגם לא לתרבות הלבנטינית ושורשיה במקום הזה. המסר האסתטי שלהן הוא שטחי ומסחרי. וואן טריק פוני. כאילו שנוצרו בפס יצור. “אותנטיוּת” מזויפת ששועתקה כבר עשרות ומאות פעמים על ידי אנשי עסקים ציניים. יאללה, כפיים, קוּלולו, חומוס, שיפודים, פיתה, פיתה, פיתה, מטבוחה, עראייס, אייל גולן, הכל נזרק לתוך קלחת אחת, בווליום הכי גבוה האפשרי, המלצרים מכים בסירים, הסירים מכים בטבחים, הטבחים מכים את הראש בקיר.

ואתה שואל את עצמך: איך הם לא מתעייפים, כל החבר’ה האלה? האם הטריק לא מוצה ונשחק עד דק? האם לא הגענו לתחתית הסיר? ובכן, בכל פעם כשאתה חושב שהגעת לתחתית הסיר, נשמעות דפיקות מלמטה. נעים להכיר: מסעדת ג’מלי פורוש בראשון לציון. כן, על שם השיר ההוא של אהוד בנאי, שהוא גם שמה של נסיכה פרסית באגדה עתיקה. כן, הפרסים, כלומר האיראנים השנואים כל כך על ידי הישראלים. מה תוכלו לאכול בג’מלי פורוש? נראה לי שאתם יכולים לנחש זאת בעצמכם. לא תצטרכו רמזים. בעמוד הפייסבוק של המסעדה מצהירים על “חמארה ערבית חדשה וכשרה עם הרבה בשר איכותי”. על הבשר ה”איכותי” נדבר תיכף, אבל “חמארה ערבית” עם שם פרסי? מה זה משנה, פרסים או ערבים, במילא הכל אותו דבר.

ככל שמדד השנאה והגזענות בישראל עולה בהתמדה, כך התשוקה לאוכל ערבי נוסקת לשחקים. עוד מכריזים בפייסבוק של ג’מלי פורוש כי במקום מושמעת “מוזיקה ערבית שעושה נעים על הנשמה”. כשהגענו למקום התנגנה מוזיקה טורקית והלהיט הקלאסי “לקנות לך יהלום”. אייל גולן הוא בן לאב ממוצא מרוקאי ולאם ממוצא תימני, אבל העיקר שהכל פתאום זה “ערבי”. כשנוח להשתמש במונח “ערבי” - בהקשרים של אוכל ולייף סטייל - עושים זאת בשמחה ובקלות. בפוליטיקה ובעניינים חברתיים, לעומת זאת, זו הקללה הגדולה ביותר שיש בלקסיקון. תנסו להגיד לחובב כנאפה ממוצע שהוא ערבי ותראו מה תהיה התגובה שלו. אגב, אין ערבים בג’מלי פורוש. לא בין אורחי המסעדה, לא המלצרים ולדעתי גם לא במטבח. האם אפשר להניח שהם לא רצויים במקום? כן, נראה לי שזה לא יהיה מופרך.

מה עוד לא רצוי במקום? ובכן, האוכל עצמו. ג’מלי פורוש, כמו כל מסעדות ה”יאללה כפיים”, לא מתעניינת בעניינים של תוכן אלא בעיקר במעטפת החיצונית. כלומר, ברגע שיש למסעדה שם (אותנטי!) וישנו תפריט שמורכב מכל הקלישאות המקובלות, זהו, לא צריך להתעסק יותר בנושאים זניחים יותר כמו בישול, טעם, חומר גלם וטכניקה. העיקר שלמנות יש שמות (אותנטיים!) כמו “הקרם של ג’ונג’יר” (24 שקלים) לממרח שעועית לימה תפל לחלוטין, משחתי עד בוצי, לא ברור בכלל מתי הכינו אותו לראשונה. אולי לפני יום, אולי לפני יומיים, אולי יותר. אין לו טעם ואין לו ריח. אבל העיקר שקוראים לו “ג’ונג’יר”. איזה שם זה, יאללה, כמו בצ’כונה. וגם האוכל צ’כונה, למשל במנה של “טרטר שיכור” (43 שקלים) - בשר בקר נא שעורבב במרינדה תוקפנית של אוזו עם המון בצל ירוק וקוביות של עגבניות. מה הם לא יעשו כדי להסוות את טעמו של הבשר הירוד ( תיכף תראו שזה מוטיב חוזר).

ומה זה לעזאזל “עזיזי זהב בוער”? ובכן, זהו לחם שטוח עם שומשום (27 שקלים) שמרוח בשכבה דביקה של דבש או סוכר נוזלי. למה לחם שמוגש עם סלסת פלפלים חריפה צריך להיות מתוק כמו קינוח? ככה. אתה בוצע חתיכה מהלחם, היבש, יש לציין, וכל השומשום נצמד לך לאצבעות כמו סוּפר-גלו.

אמרתי אצבעות? בואו וניגש למנה הבאה. אצבעות טלה וצ’יפס (56 שקלים). נתחיל בזה ש”אצבעות” היא לא המילה הכי מוצלחת לתיאור של דברי מאכל. ודבר שני, המלצר עדכן אותנו שאין אצבעות טלה, יש אצבעות פילה בקר (מבשר כשר). למה לקחת פילה בקר ולהפוך אותו ל”אצבעות”? כי לאנשים במסעדה הזאת לא אכפת מאוכל, נו, עוד לא הבנתם? קיבלנו מנה של שניצלונים עם צ’יפס מהסוג שמזמינים לילדים בני 3 בבריכה העירונית. רק שבמקום בשר עוף מצופה בפירורי לחם, הגיעו נתחים לא פריכים בעליל של פילה בקר, אם זה אכן היה פילה בקר (אני בספק), חסרי טעם, שלא ברור מה עשו להם - אולי הכו בהם בפטיש, אולי דרסו אותם בקורקינט - הם היו אפורים, מעוכים, נימוחים ועלובי מראה. טבלנו אותם במיונז וחרדל כדי איכשהו להעניק להם איזשהו ניצוץ, אבל זה לא עזר. בצד קיבלנו צ’יפס תעשייתי. אני כבר הולך להזהיר אתכם – זו היתה המנה הטובה ביותר בארוחה. וכשצ’יפס תעשייתי משקית הוא המנה המצטיינת, אז מה יש עוד להוסיף? יאללה כפיים!

הזמנו גם שתי עיקריות: קבב “מח עצם” (77 שקלים) שלא ברור איפה נכנס הקטע של המח עצם. שני קבבים שעוד רגע מתפוררים מהשיפוד שאליו הוצמדו. אתה נוגע בהם עם מזלג והם מתפרקים לחתיכות סיביות שנראות כמו משהו חום ויבש שלא נעים לי לומר את שמו; נקניקיות “צ’וריסוס פרימיום” (69 שקלים) שהמלצר לא ידע לענות אם מכינים אותן במקום או שלא. “כן, נראה לי שכן”, הוא אמר. מסתבר שזו מסוג השאלות שלא בא לך לדעת את התשובה עליהן. שלוש נקניקיות שנראה כאילו הושלכו לשמן הרותח היישר מהמקפיא. לא רק שזו לא נקניקייה ברמה ביתית, אלא שהייתי ממקם אותה בכמה ליגות מתחת לנקניקיות של זוגלובק. גם להן לא היה טעם ולא ריח. גושים צינוריים תפלים. בטח שלא צ’וריסוס. זה עלבון נוראי לצ’וריסוס. הנקניקיות הגיעו עם ירקות בתנור ושתי יחידות של עלי גפן ממולאים באורז היישר מתוך קופסת שימורים. מה שכן, עלי הגפן חוממו במיקרוגל, כדי לפחות לתת את ההרגשה שיש בהם משהו חמים ו”ביתי”. תודה שהשקעתם, חבר’ה, באמת שלא הייתם צריכים.

לקינוח, עוגת סולת (28 שקלים) שחוממה אף היא במיקרוגל, ואת המנה המזעזעת ביותר השארתי לסוף. אני לא משתמש במילה הזאת בקלות, אבל אין לי ברירה – רוסטביף סינטה (24 שקלים) זו מסוג המנות שאתה אוכל ומתפלל – אלוהים, שמור עליי, אנא ממך. מכירים פרוסות רוסטביף דקיקות, ורדרדות, מעוררות תיאבון? אז בדיוק ההיפך הגמור מזה. בשר כשר, חנוק, מת, צבעו אטום ולא בריא, טעמו מתוק להחריד בגלל שבילה יותר מדי זמן במרינדה של חרדל דבש, עם טעמי לוואי חמוצים, דלוחים וניחוח לא נעים. הוא נראה כמו שילוב של גופה שהותיר אחריו פרדי קרוגר ותחבושת אלסטית משומשת. פחד מוות לאכול את זה. אבל טעמנו ושרדנו כדי לספר. אולי זו בסופו של דבר הנקודה האופטימית. שרדנו את ג’מלי פורוש. יאללה כפיים!

ג'מלי פורוש חשבון
ג'מלי פורוש חשבון | צילום: סטודיו mako

>> כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר אכלנו בנונו בהרצליה

ג'מלי פורוש. רוטשילד 104, ראשון לציון. טלפון: 0523056269. כשר