החוק הבלתי כתוב הוא שתל אביב היא הממלכה של מה שמנסה להיות הכי קרוב למקור הכי רחוק. תאילנד זורמת ברחובות בוגרשוב, קינג ג׳ורג׳ וכל השאר, וגם סין ויפן. אבל זו לא באמת תאילנד ולא באמת סין ויפן, וזה בסדר גמור. זה הכי קרוב שתל אביב יכולה להיות והעיר הזאת היא בכל זאת מומחית בהעמדת פנים. תל אביב מעמידה פנים שהיא סיליקון ואלי, אז למה שלא תעמיד פנים שהיא קופנגן?
והנה עוד חוק בלתי כתוב: ככל שמתרחקים מתל אביב, הגרסאות לאוכל האסייתי נהיות יותר רחוקות מהמקור, הרבה הרבה הרבה יותר רחוקות. הן ממש דהויות וחיוורות, עושות לעצמן הנחות, מנסות להתחנף, דוחפות ליטרים על גבי ליטרים של סוכר, מתוך הנחה שזה מה שאוהבים בפריפריות. כאילו שיש הבדל בין חך תל אביבי וחך פריפריאלי, ואולי יש, אבל שום דבר לא מכין אותך למפגש עם נודלס בסירופ או סושי עם סלמון מעושן. איך אמר קולונל קורץ ב״אפוקליפסה עכשיו״: ״האימה, האימה״.
והנה עוד חוק בלתי כתוב, שלישי במספר: חוקים בלתי כתובים נועדו להישבר. וכשהם נשברים, הם נשברים חזק. זה מה שקורה במחתרת התאילנדית בפרדס חנה כרכור. את הניתוץ של כל מה שחשבנו על אוכל אסייתי ויישובים חוץ-תל אביביים, שמעו עד תל אביב. זו מסעדה שמתנגדת בעצם הווייתה לכל סטריאוטיפ קיים, וטוב שכך. הגענו לשם סקפטיים במידה, אבל השמועות ששמענו התבררו כנכונות לחלוטין: ביישוב שבו יש לא מעט מתנגדי חיסוני קורונה, יש עוד דברים לא הגיוניים: מסעדה תאילנדית מעולה בפרדס חנה כרכור? כן, כן ועוד פעם כן.
המחתרת התאילנדית פועלת במחתרת כבר כמה שנים, וזו באמת מחתרת, לא ״מחתרת״ מתוקשרת כמו בתל אביב שכולם יודעים עליה ויש עשרות אייטמים שמתפרסמים בכל העיתונים ואתרי האינטרנט (טאקו ״מחתרתי״, זעקו הכותרות המגוחכות לא מזמן). זו מזללה קטנה שהתפתחה להיות מסעדה בסדר גודל בינוני, מפה לאוזן, באוויר הפתוח, באיזה רחוב צדדי, עם גינת ירק לצידה, שנותנת לה את עליה וגבעוליה ופירותיה. האווירה היא כפרית, כמעט כמו באי בתאילנד, רק עם שליחים של וולט שבאים והולכים כל הזמן. עד לפרדס חנה כרכור הגיעו השליחים של וולט? הצילו! תפסיקו לעקוב אחרינו.
הייתה ארוחה חיננית להפליא. טעמים חזקים וארומטיים, ומצד שני – זו לא הייתה ויה דולורוזה של חריפוּת. לא מתחרים כאן בציון של ארבעה פלפלים חריפים כמו בבית תאילנדי. מרחמים על הסועדים מבלי להתפשר על הרמה הכללית. למשל, ספיישל של סינטה נאם טוק (69 שקלים) – פרוסות של סינטה מיושנת בגריל פחמים עם ירקות כבושים (מלפפון ושומר), ביצה חצי רכה, פלפלים חריפים מותססים ורוטב נאם צ׳ים ג׳או מעט מתקתק, מעט חמוץ, חריף במידה. הבשר עשוי מדיום רייר והחריפוּת המדודה לא מאפילה על טעמיו. הירקות נכבשו בזריזות וגם להם יש עקיצה קלה. זו מנה נהדרת כי היא שומרת בדיוק על האיזון המושלם בין תוקפנות לחלשלוּשיוּת. היא לא בועטת לך בפרצוף אבל גם לא מוותרת בכזאת קלות.
המנה הבאה הייתה אגרול שרימפס וסרטנים (49 שקלים). בסיוטים שלנו מופיעים אגרולים פריפריאליים עם רוטב מתוק ורוד וזרחני ושמן מכונות שמכסה את האצבעות. תשכחו מזה. זה היה אגרול להתהדר בו. מעטפת דקיקה ומטוגנת בשלמות, מילוי עסיסי, רוטב טבילה, שוב, לא חריף מדי. אגרול שקובע סטנדרט גבוה בתחום (המפוקפק).
המשכנו לשלושה סלטים: סלט פומלה ודג מעושן (69 שקלים), סלט קריספי רייס (46 שקלים) וסלט אטריות שעועית ושרימפס (56 שקלים). כולם, ללא יוצא מן הכלל, טובים מאוד. נדיבים בקטע אחר. בתל אביב הייתם מקבלים שמינית סלט באותו המחיר. סלט אחד, עם פלמידה מעושנת אדירה, אחד עם כדורי אורז בקארי אדום וקוקוס שטוגנו ופוררו לתוך סלט עם חזה עוף טחון ועשבי תיבול, ואחד עם שרימפס וחזה עוף טחון ואטריות, וכבר הבנתם את העיקרון. הם פועלים על פלטת טעמים דומה, אבל נבדלים אחד מהשני בניואנסים. ובעיקר, מאוד מאוד כיפיים. כאילו, זו המהות הבסיסית שלהם, מעבר לכל דבר אחר. אוכל כיפי. מה כל כך מסובך? תתפלאו, לרוב זה מאוד מסובך, ובמחתרת התאילנדית עושים את זה ללא מאמץ ניכר לעין. כמו בלרינה עם עלי ומכתש.
אחר כך זרמנו לשתי מנות עיקריות. המילה ״לזרום״ היא אחת המכוערות בשפה העברית, אבל זה מה שעושים בפרדס חנה כרכור, לא? זורמים על החיים. אז זרמנו, נו, מה, עם קארי צהוב (79 שקלים) עם פילה מוסר ים וקונפי דלעת, בורוקולי ושמן צ׳ילי ועלי בזיליקום תאילנדי. קארי ביתי, מצוין. לצידו, מנה של פאד קי מאו (69 שקלים) המכונה ״נודלס לשיכורים״ - אטריות אורז רחבות מוקפצות עם שאלוט, שום, עגבניות שרי, תירס גמדי, חסה ערבית ונתחי בקר. מה אפשר לומר? קשה באמת להצטיין עם נודלס וגם זו לא מנה שהצליחה להתרומם יותר מכמה סנטימטרים מעל לקרקע. נודלס נשאר נודלס בסופו של דבר.
לקינוח לקחנו מלבי ״תאילנדי״ (32 שקלים) עשוי קרם קוקוס, עם טופי ובוטנים ושומשום שחור. גם מלבי לא יכול להיות הרבה יותר ממה שהוא, אבל זה היה קינוח חמוד וסביר שחתם ארוחה מהנה ביותר. לצד רוברטה וינצ׳י, האיטלקית האדירה של עידו פיינר שנמצאת אף היא בפרדס חנה כרכור, המחתרת התאילנדית היא בהחלט יעד שלא מופרך לנסוע אליו במיוחד. האם היא שווה את הפקקים הקיצוניים שהשתלטו על המדינה המשוגעת שאנחנו חיים בה? זו כבר שאלה קשה מדי.
>> בפעם שעברה אכלנו ברוקו סושי בר חיפה
המחתרת התאילנדית. הגנה 1, פרדס חנה כרכור. טלפון: 0512020590. לא כשר