בית קנדינוף היא מסעדה יפהפייה, ממוקמת בחלל יפואי רחב ידיים, עם תקרות מקושטות וקירות אבן חשופים, מהסוג שנדל"ניסטים מאוננים עליו בלילות עם קרם ידיים, ויש לה גם יומרות אמנותיות, מסתבר. היא משלבת קולינריה עם תרבות ומכנה את עצמה ״גלריית אמנות״, אבל בואו וניקח את זה בעירבון מוגבל. כשהתיישבנו בשולחן, המלצרית הגישה לנו דף שבו מצוינים אירועי השבוע: תערוכות, הופעות, וידאו ארט, פרפורמנס, כאלה דברים. החזרנו לה את הדף וביקשנו תפריט. בשביל אמנות, הולכים לגלריה. בשביל מוזיקה, הולכים למועדון הופעות. בשביל פרפורמנס, הולכים, נו, אני לא יודע לאן הולכים. ערבובי דיסציפלינות הם בדרך כלל מתכון לאסון או מתכון לבינוניוּת. אמנים שוליים שלא מצליחים להציג במקומות רציניים, תולים ציורים על קירות במסעדות ובתי קפה. בית קנדינוף היא מסעדה מספיק טובה בשביל שלא תזדקק לכל מיני תירוצים קלושים אחרים. עם כל הכבוד, אני תמיד אעדיף פיצה טובה על פני ערב שירה צעירה. כידוע, בישראל יש יותר מדי פיצות ויותר מדי משוררים.

בית קנדינוף
חלל שממנו עשויים החלומות הרטובים של נדל"ניסטים | צילום: אנטולי מיכאלו, יחסי ציבור

אבל הפיצה (50 שקלים) של בית קנדינוף היא מוצלחת, בגלל שהיא משתמשת בגבינת סולוגוני גיאורגית (ולא סלוגני, כפי שכתוב בתפריט) במקום מוצרלה. הבצק הוא דקיק-דקיק, רוטב העגבניות טרי, בצלים חרוכים ופלפל חריף מונחים עליה ותורמים לה טעם חריף ומפוחם ולסולוגוני יש קורטוב של מליחות שלא קיימת במוצרלה. זה טוויסט קטן אבל משמעותי. עדיף לתלות את הפיצה הזאת על הקיר ולא צילומים חובבניים.

בית קנדינוף
פיצה עם טוויסט | צילום: אנטולי מיכאלו, יחסי ציבור

המשכנו את הקו האיטלקי עם טורטליני חצילים שרופים (62 שקלים), מוצקים, המילוי טחון לכדי קרם חלק והכיסונים טובלים בתוך רוטב חמאה עשיר, עם עלי תרד, בצל צלוי, זיתי טאסוס וגבינת המאירי. זו מנה שלוקחת משני עולמות מזרח תיכוניים, ואף על פי שאכלנו כמוה באינספור מקומות, היא מצליחה לעבוד גם אם לא להפתיע.

אחר כך עברנו למקומותינו. מסבחה לימה (48 שקלים) שמוגשת עם בשר עגל וכבש קצוץ זו גרסה לחומוס עם בשר, אולי אחת מהמנות האייקוניות של המטבח הישראלי, ואם אכתוב ״פלסטיני״ יקפצו כל הטוקבקיסטים. אז נקרא לזה ״ערבי״ וכולם יבינו למה אני מתכוון. כאן יש שילוב של קרם לימה, אחת מהיצירות המזוהות ביותר עם אייל שני, עם בשר שומני ועז טעם. וזה עובד לא פחות טוב מחומוס עם בשר.

בית קנדינוף
טורטליני - לא מפתיעה, אבל עובדת טוב | צילום: אנטולי מיכאלו, יחסי ציבור

בית קנדינוף
מסבחה לימה | צילום: אנטולי מיכאלו, יחסי ציבור

קלמרי סקורדליה (54 שקלים) שוברת את ההגה לכיוון יוון, וזה לא מרגיש מאולץ, כי בית קנדינוף עובדת על אותם טעמים, מאזורים דומים מבחינה קולינרית ורוחנית (למרות שמגישים שם את ההמבורגר הבלתי נמנע ואפילו קארי אדום תאילנדי, משום מה). סקורדליה היא משחה של שקדים ושום ודלעת שמעניקה צבע כתום עז. הקלמרי טוגנו בסומאק, והיו נגיסים וטריים.

לקינוח, הזמנו לילות ביירות (38 שקלים) או בשם המקורי ״ליאלי ביירות״, עוד אחד מהפלגיאטים האופנתיים שיהודים מאמצים אל חיקם. עוגת סולת ושמנת, שכאן הוגשה בצורה מקושטת כאילו שמדובר במנה בקפולסקי: שתי פרוסות של עוגת סולת שעליהן תלוליות קצפת מתוקה כאילו שמדובר בסברינה מהאייטיז, והן שוחות בסירופ מסטיקא, זעפרן ומי זאהר. אני מעדיף את המקור בלי הקישוטים והסברינות.

בית קנדינוף
בית קנדינוף - חשבון ארוחה 1 | צילום: סטודיו mako

חזרנו לביקור שני והשתדלנו להתעלם מווידאו ארט של דוגמניות פוסעות במדבר ועטויות בורקה שהוקרן על מסך מולנו. גם ארוחה זו הייתה ראויה לגמרי. לא מרשימה, אבל ראויה, ולפעמים זה כל מה שאתה מחפש. או כל מה שאתה צריך. כמו ״טרטר עג׳מי״ (46 שקלים) עם מוסר ים, טאבולה פריקי, יוגורט, בצל סגול, פלפל חריף וסומאק. מה קשור עג׳מי למוסר ים? אף אחד לא משלה את עצמו שדגו את המוסר במימי יפו. אבל הטרטר היה טוב וטעמי הדג מצליחים איכשהו לבטא את עצמם דרך מסך של טעמים חריפים וחמוצים.

היוגורט חזר גם במנה של ״ג׳אג׳יק״ (44 שקלים), שהוא צזיקי כורדי, כלומר צזיקי עם כמויות אדירות של שמיר, שהוא בוודאי אחד מהירקות הכי לא מוערכים דיים בעולם. ירק שלועגים לו בגלל שרוסים אוהבים אותו. כך נראית גזענות! הג׳אג׳יק היה מעולה, דווקא בגלל השמיר, ומעליו הניחו ירקות מאודים (שעועית, ברוקולי וקישואים) של בית חולים. אבל זו מנה של אנשים בריאים.

בית קנדינוף
טרטר עג'מי, קלמרי סקורדליה וסלט טונה מעושנת | צילום: אנטולי מיכאלו, יחסי ציבור

לעיקריות הזמנו המבורגר (58 שקלים) ושווארמה (58 שקלים). זה לא רע כמו שזה נשמע. במילא רוב המסעדות הפכו בימינו לדוכני אוכל רחוב, ובית קנדינוף עושה את זה כמו שצריך. ההמבורגר הוגש בלחמניית בריוש רכה וטרייה, נהדרת, שנמרחה בשכבה של מטבוחה ביתית, עם בצל שרוף ופטרוזיליה וחתיכות נדיבות של פנצ׳טה טלה. זו גרסה חכמה להמבורגר הרגיל, והיא מיטיבה להכניס לתוכו את הטעמים הים תיכוניים שמופיעים לאורך התפריט כולו.

בית קנדינוף
גרסה חכמה להמבורגר הרגיל | צילום: אנטולי מיכאלו, יחסי ציבור

השווארמה היא שווארמת פרגית, דבר שנחשב לחילול הקודש בחוגים מסוימים, אבל הייתי סלחני כלפיה. נתחים מתובלים ביד חזקה, לא מיובשים, עסיסיים, מעורבבים בטחינה ועמבה, בצל בסומאק ועשבי תיבול, מוגשת על גבי פוקצ׳ה טרייה וחמימה. להגיד לכם שזה בישול עילי? זה לא וגם לא רוצה להיות. בית קנדינוף מגישה אוכל הגון, בנאלי בקטע טוב, מהסוג שכבר הפך להיות קלישאה בכל מסעדה שנייה ברחבי ישראל, בין אם זו מזללה ובין אם זו מסעדה יוקרתית. הרי בסופו של דבר כולם מגישים אותו אוכל, אז עדיף שיעשו אותו כמו שצריך. וכאן עושים אותו כמו שצריך, בניכוי עבודות הווידאו וצילומי האמנות. ישראל צריכה טבחים מצטיינים ולא אמנים בינוניים.

בית קנדינוף
בית קנדינוף | צילום: סטודיו mako

>> כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר המבקר אכל בזאדה

בית קנדינוף. הצורפים 14, תל אביב יפו. טלפון: 03-6502938. לא כשר