במקרה, ואולי לא במקרה, קפצה לי בפייסבוק מודעה בתשלום שדיווחה כי מסעדת הרברט סמואל בהרצליה זכתה בפרס “מסעדת היוקרה הכשרה הטובה ביותר בעולם” בטקס, יוקרתי כמובן, שנערך במוזיאון הארמיטאז' בסנט פטרסבורג. אם זה נשמע לכם כמו התחלה של בדיחה, זה לא. הטקס נערך לפני כמה חודשים, המודעה קפצה ממש עכשיו. טקסי פרסים אזוטריים בכל מיני נושאים שונים ומשונים נערכים כמעט מדי יום ברחבי העולם. כך יכולים סטודנטים שסיימו את לימודי הקולנוע שלהם להשוויץ בסרט הגמר שלהם שזכה ב”פרס הסרט הקצר הטוב ביותר בעולם” בפסטיבל אמנויות הבמה שנערך מדי שנה בדרום קמצ’טקה. מדליית הניצחון או הגביע שעשוי מפלסטיק, נשלחים בדואר ואפשר להציב אותם אחר כבוד על האסלה בשירותים.
אז הרברט סמואל בהרצליה זכתה במה שזכתה. אוקיי. יופי שזכתה. תודה להוריה שהביאו אותה עד הלום. מי העניק לה את הפרס? מבקר אוכל מסנט פטרסבורג? הרב הראשי של רוסיה? דב הקוטב? לך תדע. זה גם לא משנה, כאמור. מה שכן, אם המודעה לא הייתה קופצת לי בפייסבוק, לא הייתה תופסת לי את העין ומעוררת את סקרנותי, לא הייתי תופס מונית להרצליה. ואז לא הייתי נוכח לחזות במו עיניי ובפקעיות לשוני בפלא שהתרחש לנגד עיניי: אני לא יודע אם הרברט סמואל היא אכן “מסעדת היוקרה הכשרה הטובה ביותר בעולם”. זהו תואר לגמרי מטומטם. אבל היא ללא ספק מסעדה מצוינת, מעניינת, שאפתנית ומקורית. יותר מזה – יש לי פוסט טראומה מהמילים “מסעדה כשרה בבית מלון”. נכנסתי אל הרברט סמואל ברגליים רועדות, כמו חייל אמריקאי שחוזר אחרי שנים לשדה הקרב בווייטנאם. התיישבתי בחיל ורעדה, מזיע כולי. לא, לא עוד פעם מסעדה כשרה בבית מלון, דה הורור, דה הורור, לא, אל תעשו לי את זה, בבקשה, אני מתחנן. ופתאום, נס משמיים. כאילו שאין בית מלון ואין כשרוּת. פשוט אוכל טוב. לפני שנתחיל לדבר על המנות, אני כבר מעניק להרברט סמואל הכשרה את פרס “הפתעת השנה” בפסטיבל האוכל השנתי של העיר טימישוארה אשר במערב רומניה.
הרברט סמואל, שממוקמת במלון ריץ קרלטון בהרצליה ונפתחה לפני שש שנים, היא מה שנותר מהאימפריה הקטנה של רושפלד והקבוצה שהחליטה להשקיע בו, לפני שכל העסק התפרק. הייתה הרברט סמואל בטיילת בתל אביב, לרגע גם הרברט סמואל בירושלים, שנסגרה תוך חודשים ספורים. היו עוד כמה מסעדות שאין סיבה מיוחדת להיזכר בשמן כרגע. רושפלד מזמן לא שם, אבל הרברט סמואל הכשרה שרדה את כל הפירוקים והסכסוכים וכל מה שלא היה שם. לשף הנוכחי קוראים מור כהן והוא משוחרר מהצל של אותו שופט לשעבר ב”מאסטר שף”. המטבח במסעדה הזכיר לי את המטבחים של העשירים שרואים בתוכניות לייף סטייל. מטבח פתוח, מרווח, הומה אדם, אנרגטי, ולמולו – שולחנות עם תיירים אמריקאים ואנשים דתיים. קפיטליזם ואלוהים.
הנדוניה שרושפלד בכל זאת השאיר להרברט סמואל הכשרה היא אותו סלט עגבניות (42 שקלים) מפורסם (או מפורסם לשעבר) מימי האחות התל אביבית זיכרונה לברכה. אתם תחליטו אם סלט עגבניות זו מורשת ראויה או לא שאדם מותיר אחריו, אבל מה שאולי הרשים בסוף העשור הקודם, כבר לא עושה כזה רושם. יאללה יאללה, סלט עגבניות, ואפילו לא כאלה איכותיות, עם חלמון ביצה, בזיליקום, בצל וזיתים. סלט בסיידר שכזה, בטח לא מהסוג ממנו עשויות מיתולוגיות.
אבל מכאן והלאה, מצעד של הצלחות: פרוסות של אינטיאס נא (58 שקלים) שמוגשות בערימה מופתית עם ענבים שנפרסו דק-דק-דק, אולי עם סכין גילוח (סתם, אני מגזים), עם זיתי קלמטה, בוטנים קלויים ועלי זעתר טריים, וכל התערובת הזאת משכשכת בתוך נוזל של מיץ הענבים. יש כאן שילוב פנטסטי בין דג טרי, די סטנדרטי, אבל זה מה יש, עם טעמים מתקתקים, קיציים (עדיין קיץ?) ואיזון שהוא לא מובן מאליו: יש נטייה להעמיס על דגים נאים את כל מה שרק אפשר להעמיס, וכאן עושים זאת במידה, במתינות ובעדינות. את המיץ המתקתק, ממש נקטר אלים, ספגנו עם לחם (19 שקלים) שהיה טרי וטוב ולא שווה את מחירו הגבוה, ולצידו צלוחית של טחינה שחורה (15 שקלים), עשויה מטחינה גולמית של הר ברכה (הטובה מכולן ושלא יגידו לכם אחרת) עם קליפות של חציל שרוף שנטחנו פנימה, ומעליה – בצל כבוש בסומק. אלה תוספות די סטנדרטיות בשווארמיות, אבל שששששש אל תספרו את זה לתיירים התמימים.
מנה ראשונה נוספת הייתה קרפצ’יו (48 שקלים) של פילה בקר שנדפק טוב-טוב. אני לא בטוח שהפילה הרכרוכי הוא הקנדידט הכי מושלם להפוך לקרפצ’יו, אבל מה שהרים אותו מרכרוכיותו הקיומית היו התוספות שפוזרו מעליו – חומץ תמרים (תחליף שנון לחומץ הבלסמי), חלמון כבוש מגורר, עלי ארוגולה פריכים ובצלצלי שאלוט פרוסים. אלה הדברים הקטנים שעושים את השינויים הגדולים והנה הוכחה לכך. קרפצ’יו שאין סיכוי לדעת שהוא עשוי מבשר כשר (ועל כך עוד בהמשך).
מאגף הפסטות הזמנו שני כיסונים (26 שקלים ליחידה) מטוגנים, ממולאים בבשל טלה מפורק עשיר בזעפרן ומונחים על טחינה אדומה. יד פחות נדיבה על הזעפרן הדומיננטי הייתה מועילה כאן, אבל הכיסונים היו טובים דיים גם כך. בצק דק, מילוי נדיב והטיגון מיקם אותם איפשהו בין צ’יבורקי, סמוסה, רביולי, דים סאם ומה שבא לכם.
שתי העיקריות הצטיינו אף הן: את סטייק הסינטה (136 שקלים) הזמנו בחשש אמיתי. סטייק כשר, פרוס, מוגש מדיום-רייר בהמלצת המלצרית, זה לא משהו שאתה קופץ אליו בשמחה גלויה. אבל הייאוש נעשה יותר נוח כשמטפלים היטב בבשר הכשר. הגיעו נתחים פרוסים דק, מפולפלים היטב, לצידם רוטב שזיפים מעושן, קרם שום שחור ובטטה צלויה. עכשיו, הרוטב והקרם, התפקיד שלהם הוא לא להסוות את הטעם העלוב של הבשר, אלא להרים את רמתו הבינונית ולהגביה ככל האפשר. וזה מה שמבדיל בין חובבנים למקצוענים, גם כשמתעסקים במטבח הכשר שמתמקד יותר במגבלות הדת מאשר בחירוּת הקולינריה. הבשר היה לא רע, שוב, במגבלות הברורות, אבל הטעם המעושן של רוטב השזיפים היה אדיר וגם חמצמצותו של השום השחור ואפילו מתקתקותה של הבטטה, כולם מה זה הרימו לסינטה הכשרה הזאת. נוצר כאן שילוב טעמים ייחודי, מקורי, ולך תגיד אחר כך שבכלל שמת לב שמדובר בבשר כשר. הצלחת לעבוד עלינו, שף.
המנה הנוספת הייתה סטייק טונה (154 שקלים). כיף לפעמים לאכול סטייק טונה צלוי ולא שוב פעם את אותה טונה נאה, קפואה ומופשרת באיכות ירודה. זה לא שנתח הטונה כאן היה הבסט של הדה בסט, אבל צלייה נכונה בדרגת מדיום, בזיגוג של סויה קוריאנית (מתוקה יותר מזו היפנית), כשלצד הסטייק מוגש סלט מלפפונים ואורז דביק עם טחינת בוטנים חריפה, כל אלה הופכים את המנה הזאת לגדולה יותר מסך חלקיה ובוודאי שאפשר להגיש אותה בכל מסעדה אסייתית שמכבדת את עצמה. לא צפוי לפגוש מנה אסייתית משובחת במסעדה שלא מתמחה בסגנון הזה, אבל הרברט סמואל כבר הוכיחה שהיא לא צפויה בעליל.
ורוצים לשמוע עוד משהו לא צפוי? גם הקינוח היה מצוין. הא! לא עוד קינוח פרווה שמדכא ת’נשמה. נמסיס (52 שקלים) הוא מוס שוקולד אפוי, דחוס, חזק, מר, עם גלידת תבלינים, לא חלבית וזה לא ניכר, קרמל בננה וקולי פסיפלורה. קינוח למבוגרים שמתגבר בקלי קלות על מגבלות הכשרות ואין צורך יותר להזכיר את המילה “מגבלות” בהקשר של המסעדה הנ”ל. תעשו לי טובה, אל תכניסו את הרברט סמואל לקטגוריית “מסעדה כשרה בבית מלון” כי זה עוול נוראי. היא הרבה, הרבה, יותר גדולה מהז’אנר המפוקפק הזה. האם היא “מסעדת היוקרה הכשרה הטובה ביותר בעולם”? עזבו אותי באמא’שכם. סעו להרצליה כי חבל לפספס מסעדה מעולה בגלל דעות קדומות (מוצדקות בדרך כלל).
>> בשבוע שעבר אכלנו בג'מלי פורוש
הרברט סמואל. מלון ריץ קרלטון, השונית 4, הרצליה. טלפון: 073-2037596. כשר