נתחיל ברגע של דקדוק: בומביקס מורי זה השם הכי גרוע שאפשר לתת למסעדה. מה זה אומר בכלל? איך אפשר לקרוא את זה? זה שם מסורבל, בלתי קריא ובלתי ניתן להגייה. זה שם לא מסחרי ולא מעורר תיאבון. יש כלל ראשון בעסקים ובעולם המיתוג – צריך לתת שם קצר וקולע. שם שקל לגלגל על הלשון. בומביקס מורי זה כמו לאכול חצץ. אז מה עושים? אולי נכנה את המסעדה בשם חיבה. בומבי? בוקסי? מורי? בומרי? ביקסי? מיקסי? שמיקסי? או שאולי בכלל נקרא לה "המסעדה של סבינה ולדמן, נו זאתי שהגיעה למקום השלישי בגמר משחקי השף?", אבל ולדמן היא לא השפית. היא רק היועצת הקולינרית. אז מה עושים? אולי "מסעדה מאוד מאוד בינונית מקרית אונו?". יאללה. שיהיה.

בומביקס מורי היא מסעדה שמיועדת לדור של אנשים שצופים בתוכניות אוכל. אלה לא אנשים שנסעו ברחבי העולם, טעמו טעמים חדשים ומוזרים, הגיעו לכל מיני מסעדות פועלים קטנטנות בכל מיני חורים במדינות עולם שלישי. מדובר באנשים שישבו על הספה בסלון, מול הטלוויזיה, ונתנו לגידי גוב וישראל אהרוני לעשות את הטיולים בשבילם. כל הידע הקולינרי שלהם נצבר באמצעות צפייה בתוכניות אוכל. לאדם שצופה בתוכניות אוכל, אין צורך להבין או להכיר לעומק את העולם - הכל נראה לו קסום, אקזוטי, מוזר ומעניין. הוא כמו ילד בגן חובה שקיבל כרטיסים למופע של יובל המבולבל. הוא צופה בתוכניות האוכל כאילו שזו תחרות מלכת היופי – שוטף את העיניים ומרוקן את המוח. הטעמים מתערבבים זה בזה לכדי סמטוכה ויזואלית נטולת היררכיה והיגיון. תוכניות אוכל הן מסע מזורז עבור הדיוטות. ובמילא, אין להן יומרה דידקטית. זה לא המנדט שלהן. אהרוני וגידי הם לא מדריכי טיולים רציניים, הם ציידי אנקדוטות. הם לא אומרים משהו משמעותי על אוכל. הם אוכלים ונהנים ומעירים הערות אגב משועשעות. הם קולוניאליסטים של אוכל – נמצאים בכל מקום ובשום מקום. והצופה בבית? הוא אוכל "מנה חמה", מכבה את הטלוויזיה והולך לישון.

בומביקס מורי (צילום: אנטולי מיכאלו, אוכל טוב)
דרך המשי של ישראל. בומביקס מורי | צילום: אנטולי מיכאלו, אוכל טוב

בומביקס מורי היא מסעדה שניתן להשוות לעונה שלמה של תוכנית אוכל. כותרת הגג שלה, כפי שמופיעה בתפריט, היא "מסע של טעמים בדרך המשי". אי אפשר לחשוב על קונספט רחב מזה. תארו לעצמכם את גידי ואהרוני יוצאים לטיול של כמה שבועות מסין ועד טורקיה. יותר מזה, תארו לעצמכם את פרשי האימפריה הפרסית, את מצביאי האימפריה הרומית, את המונגולים, את מרקו פולו, את אלפי שנות ההיסטוריה והקולינריה שהתגבשו סביב ארצות ואימפריות. עכשיו תדחסו את כל האינפורמציה הזאת למסעדה בקרית אונו.

פעם היו מסעדות פן-אסייתיות. עדיין יש כמה. אבל זה לא סוד שהמגמה הברורה היא לכיוון התמקצעות – יפני, תאילנדי, ויאטנמי, סיני. בלי להתקשקש, ובלי להתערבב אחד בתוך השני. אנחנו לא בניינטיז ולא באייטיז. זה לא קול וזו לא רוח התקופה. עכשיו מגיעה בומביקס מורי ואומרת: אני לא פן-אסייתית. אני האמאמא של הפן-אסייתיות. אני דרך המשי. אתם קולטים את החוצפה? למה אדם לוקח על עצמו משימה שהיא בלתי אפשרית? שאלה טובה. התשובה היא פסיכולוגית וכלכלית. א. הוא חושב שהוא יכול. כלומר, הוא בטוח בעצמו. כלומר, הוא לוקה בסוג מסוים של נרקיסיזם ואולי סובל מהזיות. ב. הוא בונה על הקהל של תוכניות האוכל שיבוא לאכול אצלו במסעדה. הם ראו את גידי ואהרוני מסתובבים בשווקים של דרך המשי, ועכשיו הם רוצים לטעום את זה בעצמם. האם זה יכול לעבוד? ובכן, רבותי, המסקנה היא ברורה מאליה, ועדיין צריך לחזור עליה – קשה מאוד לבשל אוכל כל כך מגוון, ממטבחים שונים, ושזה יצליח וייצא טוב. זה ניסיון שנידון לכישלון, ואם סבינה ולדמן, האחראית על התפריט המקושקש הזה, התחייבה שהיא תעמוד במשימה – אז היא טועה ומטעה. זו יומרנות של תוכניות ריאליטי, לא של אנשי מקצוע. כמו בשלן ביתי שמגיע לאולפן ומכין מוקפץ סיני, סושי יפני ואיטריות תאילנדיות, ועף הביתה כבר בשלב האודישנים.

אתם מכירים טבח ישראלי, צעיר, נטול שם ומוניטין, שמסוגל ללהטט בין מרקים בוכרים, תבשילים פרסים, סלט תאילנדי, קבב טורקי ובאטר צ'יקן הודי? הוא צריך להיות עילוי של ממש. ובמטבח של בומביקס מורי אין עילויים. זה כמו מסע לאורך דרך המשי עם סוסיתא שהמנוע שלה התקלקל אחרי 100 מטר.

התחלנו את הארוחה עם מנה שהיא פשוטה שבפשוטות והפשטניות – ספרינג רול (42 ש"ח). דפי אורז שעוטפים אטריות שעועית, ירקות, קנפיו (רצועות דלעת כבושה) ושרימפס. אין כאן יותר מדי דרישות: שיהיה פריך ושיהיה טרי. כדי להרוס ספרינג רול בסיסיים שכאלה, צריך להיות באמת מוכשר. הם היו בסדר גמור (ובאופן די מדכא, זו המנה הכי מוצלחת בשתי הארוחות שאכלנו שם).

בומביקס מורי (צילום: אנטולי מיכאלו, אוכל טוב)
באופן די מדכא, זו הייתה המנה הכי מוצלחת. ספרינג רולס | צילום: אנטולי מיכאלו, אוכל טוב

בתוך תפריט כל כך מגובב, מקושקש ועמוס, חייבים חציל בטחינה, לא? ברור שכן. חציל מאודה (36 ש"ח) משויך בדרך כלל למטבח הקנטונזי, כשהוא עשוי במרינדה של סויה ומאודה לכדי רכות. בבומביקס מורי מוסיפים לו מייפל וטחינה גולמית, שמייצרים יחדיו טעם של חלבה. החציל עצמו באיכות לא טובה – הוא מפוצץ בגרעינים ומאודה רק חלקית. כלומר, שומר על מרקמו הקשה והלא נעים. בקיצור, מנה קנטונזית הפכה לחציל לא עשוי בחלבה. אני מניח שיש סוטים שעשויים לחבב את המנה הזאת.

והנה מנה שמדגימה באופן מושלם את הבעייתיות שבקונספט של בומביקס מורי – מרק דושפרה (38 ש"ח). לצורך הכנה של מרק דושפרה כהלכתו, מיהלומי הכתר של המטבח הבוכרי, דרוש ניסיון, ואם לא ניסיון, אז תהליך ארוך של למידה. דושפרה זה לא צחוק. הבוכרים מכינים כיסונים קטנטנים, עדינים, דקיקי בצק, ממולאים בבשר כבש, ששוחים להנאתם בתוך מרק של ציר עוף, עם המון כמון, כוסברה ודובדבנים חמוצים. זה מרק ארומטי, חמצמץ ובעל טעם חזק. בגירסה של בומביקס מורי קיבלנו מרק תפל, כמו שלולית בסוף החורף, ובתוכו כיסון גדול ובודד שהתפרק בזמן הבישול, וחלקי הבצק העבים (והעשויים יתר על המידה שלו), התפזרו בתוך הנוזל, כאילו שזו זירה של פשע נוראי. המילוי של הכיסון האומלל והמפורק הזה הצטבר לכדי כדור בשר קשיח וקשה ללעיסה. אם הייתי בוכרי - הייתי נעלב. בעצם, נעלבתי גם בלי קשר.

בומביקס מורי (צילום: אנטולי מיכאלו, אוכל טוב)
הגענו לסין עם דים סאם. בערך | צילום: אנטולי מיכאלו, אוכל טוב

אחרי שהעליבו את העדה הבוכרית, בבומביקס מורי מוכנים להעלות הילוך ולהעליב גם את הפרסים. חורשט אלו (72 ש"ח) הוא תבשיל דגל של העדה הפרסית. אז למה לא להרוס אותו? זהו תבשיל עשיר בטעם זעפרני וקינמוני, מתקתק, עם פירות יבשים ובשר שמתבשל לאיטו. בגירסה של בומביקס מורי: קוביות של אונטריב שבושלו עד שהפכו לכל כך קשים וסיביים, עד שבלתי אפשרי היה לאכול ולעכל אותם. הם נתקעו בשיניים כמו בשורות רעות. הרוטב של התבשיל עוד איכשהו שמר על מידה מסוימת של נאמנות למקור, למרות שיותר מדי פירות יבשים לא היו שם (ספרתי חצי משמש יבש ושזיף אחד). אני שוב חוזר לשאלה הראשונה שלי: איך אפשר לעמוד במשימה בלתי אפשרית? לבשל אוכל בוכרי, פרסי וסיני, במידה שתהיה ראויה וטובה? התשובה טמונה בשאלה: זה בלתי אפשרי.

וחייבים גם לחמניית באן. זו הוראת שעה. זה חוק שהקואליציה העבירה בכנסת – חובה על כל מסעדה בישראל להגיש לחמניית באן, לפי תקנות לשעת חירום לשנת 2016. בבומביקס מורי מגישים באן בורגר (66 ש"ח) עם ביצת עין וחמאת בוטנים. הלחמנייה עצמה היתה מתחת לכל ביקורת, והבצק שלה לא הספיק לתפוח. היא היתה דקיקה ומתפוררת. ההמבורגר עצמו היה עשוי במידת מדיום וול, למרות שביקשנו מדיום. הוא היה צמיגי לחלוטין. אני תוהה את מי המנה הזאת העליבה יותר? את ההמבורגרים או הלחמניות המאודות?

בומביקס מורי (צילום: אנטולי מיכאלו, אוכל טוב)
למה להרוס אותו? חורשט אלו | צילום: אנטולי מיכאלו, אוכל טוב

לא דרך המשי, ולא דרך השלום

בארוחה השנייה המשכנו את המסע לאורך דרך המשי עם הסוסיתא המקרטעת. הגענו לסין עם דים סאם (36 ש"ח). שלוש יחידות של כיסונים במילוי פרגית וכרוב סיני, בקר, שום, ג'ינג'ר ובטטה. זה דים סאם ברמה של מוצר קפוא שרוכשים במכולת. הכיסונים ככל הנראה נכנסו לאידוי כשהם קפואים לגמרי. הבצק שלהם היה קשיח והמילוי אפרורי. אז העלבתם את הבוכרים והפרסים והלחמניות המאודות. אתם באמת רוצים להתעסק עם מיליארד ומשהו סינים?

הזמנו שוב מרק דושפרה (38 ש"ח), שהוכיח לנו שהנפילה הקודמת לא היתה חד פעמית. יש כאן בעיה עקרונית – הכיסון הגדול התפורר שוב לתוך המרק התפל והדלוח, והבצק שלו התפרק לרסיסים. היו שם גם צימוקים אוזבקים, בכמות לא מבוטלת, שנעדרו בפעם שעברה. מה אדם אמור לעשות עם כעשרה צימוקים אוזבקים מתקתקים בתוך מרק חסר טעם? אם יש לכם רעיון, תכתבו בתגובות.

וכנראה שהגיע הזמן להעליב גם את העם התאילנדי. סלט סום טאם (46 ש"ח) לא ראוי לשאת את הכינוי העממי "סלט פפאיה". אני הייתי אומר שמדובר בסלט גזר חריף, עם כמות קצת מוגזמת של רוטב דגים, וכמה שיערות פפאיה. מומלץ לחובבי גזר, ופחות למעריצי סום טאם.

הזמנו שוב חורשט אלו (72 ש"ח). כאן, המצב השתפר קמעה. הבשר היה קשה וסיבי, אבל לא קשה ברמות בלתי נסבלות. הרוטב היה מימי. תפוחי האדמה שהוגשו בו היו לא מבושלים כראוי. ביניהם שחה מישמש יבש. הוא נראה עצוב.

באופן לא מפתיע, גם מנה של קארי פירות ים וחציל מאודה (82 ש"ח) לא הצליחה להתמודד בהצלחה עם המילה "קארי". פירות הים היו קפואים, מופשרים וצמיגיים. החציל עצמו היה קר. עדות מצערת לכך שהוצא מבעוד מועד מהמקרר ואז הוכנס לתבשיל החם. הקארי עצמו סבל מכמות מוגזמת של קרם קוקוס, עד שקיבל מרקם כל כך שמנתי, מתוק וכבד, שבלתי ניתן היה לאכול ממנו יותר משתיים-שלוש כפות. אם זה קארי – גם אני קארי.

לקינוח לקחנו פונדנט תמרים (42 ש"ח) שהוצג בתפריט כמעין עוגת תמרים עם טופי מלוח וגלידת וניל. חשבנו שזה גירסה כלשהי לסטיקי טופי - הפודינג המסורתי של המטבח הבריטי. מה שקיבלנו היה סופלה שוקולד יבש שחומם במיקרוגל, עם גלידת וניל תעשיית, וכמה זירזופים של טופי בלתי מלוח. לא זכור לי שבדרך המשי הגישו קינוחים כאלה. גם לא בדרך השלום.

בומביקס מורי (עיצוב: סטודיו mako)
ארוחה ראשונה בבומביקס מורי | עיצוב: סטודיו mako

בומביקס מורי פתוחה כבר כחודשיים אבל עדיין מגדירה את עצמה כמסעדה בהרצה. זה טרנד חדש: מסעדות שנמצאות בהרצה אינסופית. חודש, חודשיים, שלושה חודשים, חצי שנה. גם כשהמסעדה תיסגר, היא עדיין תהיה בהרצה. לזכותה של בומביקס מורי ייאמר שיש הנחה על מחירי המנות במשך ההרצה (זה לא מובן מאליו בימינו). הרצה, אני רוצה להזכיר, לא נותנת את הרשות להגיש אוכל גרוע וכושל מבחינה טכנית וקונספטואלית. הרצה זו התקופה שבה מסעדה אמורה להשתפר ולהתרומם. זה לא הזמן לניסויים באוכל ובבני אדם. אבל בבומביקס מורי התאהבו ברעיון של "אוכל מדרך המשי", וזה די והותר עבורם. אוכל טוב? העיקר שיש לנו כותרת סקסית. כנראה שהם צפו ביותר מדי טלוויזיה.

בומביקס מורי (עיצוב: סטודיו mako)
ארוחה שנייה בבומביקס מורי | עיצוב: סטודיו mako

בומביקס מורי. שלמה המלך 35, קרית אונו. 03-5088999

כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר היינו במא פאו