משפחת שכטר מסעדת בשרים טלה  (צילום: אפיק גבאי, יחסי ציבור)
לאוהבי האוכל המעושן (המתוק) זו יכולה להיות חגיגה | צילום: אפיק גבאי, יחסי ציבור

ארבעה גברים-גברים יצאו לאכול בשר במסעדת ברביקיו חדשה בחולון. טוב, לא כאלה גברים-גברים. בואו נאמר שאם זה היה המערב הפרוע, לא היינו פורצים באקדחים שלופים אל תוך בר בעיירה שכוחת אל. היינו מאלה שמתחבאים מתחת לשולחן. וגם לחולון לא הגענו רכובים על סוסים. לקחנו גט טקסי.

היעד: משפחת שכטר. זה שם המסעדה. היא ממוקמת בפארק פרס, בין מסעדות משפחתיות, אגם מלאכותי עם סירות פדלים מפלסטיק ומוזיאון ילדים. למסעדה יש "קונספט", כנהוג במקומותינו. הרי אי אפשר לפתוח סתם מסעדה, צריך להמציא לה סיפור כיסוי כאילו שהיא סוכן סמוי של הק.ג.ב. ובכן, משפחת שכטר היא משפחה בדיונית. או שאולי לא? זה לא באמת משנה. לכאורה משפחה שהיגרה לניו יורק בתחילת המאה העשרים ועסקה בעישון בשרים. ווטאבר. כך קיבלו בעלי המסעדה את ההשראה. משפחת שכטר היא מעשנה שמשלבת את אתוס הברביקיו הדרומי עם המטבח היהודי המזרח אירופי שהיגר אל מחוזות הפסטרמה של מנהטן, ברוקלין והברונקס. ואם זה מרגיש לכם שזה לא הולך ביחד (מה ליהודים עירוניים חלשלושים ולדרומיים לועסי טבק?), אז אתם צודקים, זה בהחלט חיבור די כפוי שלדעתי מופיע רק בסרט "אוכפים לוהטים" של מל ברוקס. אבל מה לא עושים בשביל ה"קונספט".

נכנסנו אל המסעדה. כאמור, לא באקדחים שלופים. אם היינו מחזיקים מד טסטוסטרון ביד הוא היה מזנק ל-11. השולחנות היו מלאים גברים רעבתנים שטרפו חתיכות בשר בהתלהבות גדולה ולבסוף גם פתחו כפתור במכנסיים. סקסי, לא? המלצר ניגש אלינו והציג את עצמו כ"סהר שכטר". יעני, אחד מהמשפחה. לפני כמה חודשים ביקרתי במסעדה שהכריחה את המלצרים לענוד זנב של ארנב על ישבנם, אז מה זה להעניק לעצמך שם משפחה בדוי? יחי ה"קונספט"! ואם כבר "סהר שכטר", למה לא שלוימה שכטר? סול שכטר? ארווין שכטר? הרבה יותר אותנטי.

משפחת שכטר  (צילום: אפיק גבאי, יחסי ציבור)
האומנם יש חיבור בין יהודים לבשר מעושן? | צילום: אפיק גבאי, יחסי ציבור

כשסיים להציג את עצמו, סיפר לנו אותו "סהר שכטר" איזה סיפור מקושקש, צולע ולא מעניין על משפחות יהודיות שהגיעו לדרום ארה"ב. לא לניו יורק? תהיה עקבי עם הסיפור, בן אדם, תביא ת'תפריט ותפסיק לבלבל במוח. הביא את התפריט. אין כל כך הרבה אופציות שם: או "סעודת ברוקלין" עם ארבעה נתחים במשקל כולל של 400 גרם, במחיר של 170 ש"ח לסועד, או "סעודת טקסס" עם  שישה נתחים במשקל כולל של 600 גרם, במחיר של 210 ש"ח לסועד. ברור שהלכנו על האופציה השנייה והצטערנו על כך בסוף הארוחה. יהודים מצומקים שכמותנו לא יכולים לעמוד בפני כמות כה גדולה של חלבון מן החי. יצאנו מפוצצים ובקושי עלינו בחזרה על הסוס (מונית).

לפני כך וכך שנים דיברו על "טרנד" המעשנות בישראל. בכל פעם שמבשרים לכם על טרנד קולינרי, תהיו בטוחים שהוא החל לחשב את זמנו לאחור. ככה זה כשאין תרבות ויש רק הבלחות מקריות ואופנתיות. הן מתפוגגות כלעומת שבאו. משפחת שכטר מנסה לשכנע שיש איזה חיבור אמיתי בין יהודים לבשר מעושן. נו, בואו נגיד שזה נכון רק באופן חלקי. פסטרמה בכץ דלי – בהחלט. ברביקיו עם "בייבי בק ריבס" – ממש לא יהודי, לא היה יהודי, לא יהיה יהודי. אין קשר בין השניים. לכן אל תצפו למצוא חזרזירונים צלויים במסעדה החולונית הזאת. לא הולכים שם עד הסוף, אלא רק עד האמצע. בכל זאת, לא רוצים להבהיל את היהודים. המסעדה אומנם לא כשרה אבל חזיר היא מילה גסה ובימינו לא רוצים להעליב או לפגוע באף אחד. המשמעות היא שמשפחת שכטר מציעה חוויית ברביקיו חלקית בלבד. גם את זה צריך לקחת בחשבון, במקרה שאתם חושבים בטעות שהגעתם לאיזה חור בדרום קרוליינה ולא לאיזה חור בחולון.

משפחת שכטר מסעדה (צילום: אפיק גבאי, יחסי ציבור)
משפחת שכטר. סיפור מקושקש | צילום: אפיק גבאי, יחסי ציבור

מרגע הישמע הגונג – או שאגת "אוי ויי" שבקעה מארבעת הגברים סביב השולחן – החלו המנות להציף את השולחן. זה מתחיל עם חלה מתוקה שמגיעה עם חמאת שום-שמיר, פלפלי חלפיניו ובצל מוחמץ, סלט קולסלאו ברוטב חזרת, תפוחי אדמה צלויים עם שום קונפי וחמאת חזרת וסלט ירוק ברוטב ויניגרט. מה קשור סלט ירוק לארוחת ברביקיו? לא ברור. אתה יכול לחיות באמריקה חיים שלמים ולעולם לא לפגוש סלט ירוק. האמריקאים ממש נעלבים עד עמקי נשמתם מירקות.

קיבלנו צלחת קטנה של מה ש"סהר שכטר" כינה בשם "בייקון בקר". זה "בייקון בקר" כמו שהוא "סהר שכטר". זה היה יותר קרוב לפסטרמת בקר מעושנת היטב. פסטרמה נהדרת, אגב. הגיעה גם פרוסה של קוגל יבש ומחניק, בושה וחרפה של קוגל, שכנראה בילה זמן רב מדי במעשנה. ובכלל, מה הקשר של קוגל למעשנה? וקיבלנו גם קערה של צ'ולנט עם בקר מהמעשנה, כן, עוד פעם המעשנה. זה הזכיר יותר צ'ילי קון קרנה מקסיקני מאשר צ'ולנט פולני, אבל מילא. לא נזעיק את משטרת הפולנים (וגם לא את רבני העדה החרדית. הם היו מתחרפנים מהקוגל).

משפחת שכטר - סלט (צילום: אפיק גבאי, יחסי ציבור)
לא שמעתם שהאמריקאים פוחדים מירקות? | צילום: אפיק גבאי, יחסי ציבור

אחר כך החלה לזרום הכבוּדה הבשרית: בריסקט בקר שבילה 14 שעות במעשנה, עוף מעושן על חלקיו, נקניקיית וייסביר שבתוך התערובת שלה יש בירה ושקדים, אסאדו של 10 שעות במעשנה, ספריבס טלה, אונטריב וצוואר טלה ונתחי פיקנייה שבילו "רק" שעה במעשנה וכנראה היו המנה הכי מוצלחת, מכיוון שזו נתנה לטעם הטבעי של הבשר להתבטא ולא חנקה אותו בעשן וזיגוג מתקתק. וזו הבעיה של משפחת שכטר: הבשרים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, היו מתוקים, מתוקים להפליא, מתוקים להחריד (טעם שישראלים אוהבים). את מנת הספריבס טלה כינה המלצר בשם "סוכריות". לא אתווכח איתו, אבל איזו מין מחמאה זאת? אם הייתי רוצה לאכול סוכריות הייתי יורד לפיצוצייה מתחת לבית.

משפחת שכטר קיגל  (צילום: אפיק גבאי, יחסי ציבור)
נחנקנו | צילום: אפיק גבאי, יחסי ציבור

לחובבי האוכל המעושן זו יכולה הייתה להיות חגיגה, כלומר אם לא מתחשבים בטעם המתוק הדומיננטי. המעשנה פתוחה לרווחה לעיני הסועדים, הריחות מציפים את המקום, הבשרים שומרים על עסיסיות. זו עבודה טובה בסך הכל.

אחר כך ניגשנו אל שידת הקינוחים, שכלולים גם הם במחיר הארוחה. כן, משפחת שכטר היא מסעדה שמעוצבת כמו סלון אשכנזי, גם זה חלק מה"קונספט", לא ברור מה הקשר בין ריהוט וינטג' עשוי מעץ ופורמייקה וטלפון חוגה של בזק (גם כזה היה שם) לבין מעשנה בטקסס. אבל זה באמת מסוג השטויות שאתה יכול וצריך להתעלם מהם. אכלנו עוגת שמרים ופאי תפוחים וכדורי שוקולד ועוגת ביסקוויטים פרווה שהיו הרבה פחות מתוקים מהבשר. וכשחתיכה של פרה מתה היא יותר מתוקה מעוגת שמרים, נראה לי שאתה מבין שה"קונספט" נזקק למחשבה מחודשת. אם היינו קאובואים היינו יורים באוויר והורסים את המקום, אבל אנחנו יהודים, אז שילמנו והלכנו.

אפשר חשבון, משפחת שכטר (צילום: סטודיו mako)
אפשר חשבון, משפחת שכטר | צילום: סטודיו mako

>> כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר המבקר אכל בפקין

משפחת שכטר. מתחם לה פארק, חולון. לא כשר