זה סיפור די יפה בסך הכל: מונאר הייתה מסעדה הודית קטנטנה, ״דאבה״ כמו שקוראים לזה, שהצליחה לצבור גרעין מכובד של אוהדים. אחרי כך וכך שנות פעילות, הבעלים שלה שינו כיוון ועברו לעסקים אחרים. הם פתחו את איגרא רמא ואיגרא במשק, שתיים מהמסעדות הטובות והמקוריות שיש לנו. מונאר הפכה לאהבה ישנה וסגרה את שעריה. אבל בכך לא מסתיימת המיני-סאגה: אחד העובדים של מונאר החליט לפני כמה חודשים שהוא פותח אותה מחדש. כמה שזה רומנטי. ואז הגיעה הקורונה והרסה את הרומנטיקה.

עכשיו מונאר היא מסעדת משלוחים כמו כולן. נקודת הפתיחה שלה היא בעייתית מלכתחילה: אוכל הודי מעולם לא הצליח להתאקלם בהצלחה בנוף המקומי. מסעדות הודיות כמו אינדירה וטנדורי התקיימו תמיד בשוליים ונותרו כמו שרידים מיושנים לעולם שבו בלקסיקון קיים רק צ׳יקן טיקה מסאלה וזה כל מה שיודעים ומכירים. זו המציאות של האוכל ההודי לא רק בישראל, אלא בעולם כולו. האוכל ההודי לא זכה למעמד של האוכל היפני, התאילנדי, האיטלקי ואפילו הסיני. הוא לא הפך ל״יוקרתי״, ובוודאי שלא התפשט על פני הגלובוס. לא ניכסו אותו. באנגליה הוא זוכה לפופולריות עצומה בגלל הקולוניאליזם הבריטי, וזה הכל, פחות או יותר. תעשו לעצמכם טובה ותצפו בעונה החדשה של ״Ugly Delicious״. הפרק השני מנסה לגאול את האוכל ההודי מהמקום הנמוך שבו הוא נמצא ולנסות להבין איך זה קרה שהוא נמצא שם. התשובה המיידית היא כמובן פערים תרבותיים וגזענות. אין אוכל לא טוב, יש אוכל שלא טוב לו. ההודים עדיין לא הצליחו להתגבר על מחסומי הדעות הקדומות של העולם המערבי. אוכל הודי נתפס כ״פשוט״, ״מלוכלך״ ו״לא ראוי״. לצורך העניין, גם אוכל אתיופי סובל מסטיגמות דומות ושנאת זרים. זה ישתנה מתישהו. זה חייב להשתנות. גזענות קולינרית זה דבר כל כך מטומטם.

נחזור למונאר. כאן לא תמצאו צ׳יקן טיקה מסאלה. זהו אוכל הודי של דרום הודו שנמנע ככל האפשר מהמובן מאליו, וזאת בהתחשב בכך שהרבה ישראלים חושבים שהם מכירים את הודו ככף ידם השמאלית. לא נתחיל בדיונים על ״אותנטיות״ ורק נציין שהמשלוח מגיע עם כל כך הרבה כלים מפלסטיק שכואב הלב. לקח לאוכל להגיע יותר משעתיים, הוא היה חם ומהביל עד שעיקם את הקופסאות. מה יהיה עם זה, אה? לאן נעלים את הבושה של כל מאות ואלפי ועשרות אלפי קופסאות הפלסטיק שמציפות את הבתים בימים אלה?

ההמתנה הארוכה, בכל אופן, לא הייתה לשווא. מונאר היא מסעדה הודית די נדירה במונחים ישראליים. זה קודם כל עניין מתמטי. אין בכלל כמוה. היא לא חלק מהשטאנץ המיושן, בוודאי לא מבחינת הביצוע. יש כאן מחשבה יתרה על תבלינים ועל איך שהם עובדים ביחד, ואיך שרטבים הם לא סתם פצצות חריפוּת וטעם אלא משהו מעט יותר מורכב מזה (לא הרבה, מעט). המסעדה צמחונית (ובימים אלה גם מתאימה לפסח). האוכל חריף אבל לא חריף פצצות לגבות (אני מנסה להשתמש בסלנג של יוצאי גואה מהניינטיז, אם לא שמתם לב).

אורז בסמטי לשבוע שלם (צילום: צילום ביתי, mako אוכל)
אורז בסמטי לשבוע שלם | צילום: צילום ביתי, mako אוכל
הכל בנדיבות וזה אפילו כשל"פ (צילום: צילום ביתי, mako אוכל)
הכל בנדיבות וזה אפילו כשל"פ | צילום: צילום ביתי, mako אוכל

הזמנו המון אוכל. נניח, אורז בסמטי (5 שקלים) מגיע בקופסה ענקית שמתאימה למשפחה חרדית בבני ברק (תשמרו על עצמכם!), דוסה (12 שקלים), אותה לאפה הודית עשויה מאורז ועדשים מותססות, מגיעה בערימה גבוהה עד התקרה. אולי זו נדיבות מופרזת בימי הקורונה ואולי זו סתם חמידוּת של מסעדה קטנה וכיפית. לצד אלה – חומרי הבניין של המטבח ההודי – מגיעים תבשילים נהדרים: תבשיל חצילים מעושנים (46 שקלים) וגרגירי חומוס חמים עם ראייטה צנוניות (מעין צזיקי הודי). לצידה אוטאפאם - כמו דוסה רק יותר עבה. אם נמאס לכם מחצילים בטחינה, וברור שנמאס, זוהי בדיוק המנה המושלמת.

 

תבשיל חצילים מעושנים וגרגירי חומוס (צילום: צילום ביתי, mako אוכל)
תבשיל חצילים מעושנים וגרגירי חומוס | צילום: צילום ביתי, mako אוכל

״אידלי״ (30 שקלים) היא מנה של ארבע כופתאות אורז מאודות עם צ׳טני עגבניות, קוקוס וסמבר (תבשיל ירקות נוזלי). הכופתאות יודעות לספוח את הנוזלים בצורה יעילה להפליא; קארי כרובית (49 שקלים), קארי בכלל, הוא ממנות הדגל של המטבח ההודי, וכאן הוא נעשה היטב. רוטב עגבניות וקארי עשיר, מתובל ולוהט. אין דרך אחרת לסבך את זה; גם ״מלאי כופתה״ (55 שקלים) היא מיתולוגיה הודית: כופתאות ריקוטה, תפוחי אדמה, סולת ושקדים ברוטב עגבניות וקוקוס. נהוג להכין את המנה הזאת עם גבינת פניר, אבל גם ריקוטה ניטרלית עובדת בסדר גמור. תארו לעצמכם ניוקי א-לה רומנה שעברו תהליך של הודיזציה.

״מסבחה מונאר״ (46 שקלים) הוא ניסיון לדבר בשפה ים תיכונית אסלית כדי להגיש מנה שהיא הודית בטעמיה: דלעת צלויה וגרגירי חומוס על קרם דלעת שמתפקד בתור ממרח פוּל. והעיקר – התבלינים. זה באמת אוכל מתובל כל כך בחוזקה שאפשר לחטוף שבץ ולהתאושש מיד. חשוב להתאושש מהר. הטעמים עשויים להיות מונוטוניים, אבל זה במילא לא אוכל שאוכלים מדי יום, כך שאין צורך להיבהל. לא תמותו מזה.

 

מסבחה מונאר (צילום: צילום ביתי, mako אוכל)
מסבחה מונאר | צילום: צילום ביתי, mako אוכל

לקינוח הזמנו רייס פודינג (33 שקלים), שגם הוא מתובל ביד חזקה ובזרוע נטויה, ויש לו איזה הדהוד חרפרף של כל התבלינים מהמנות הקודמות (הל, זרעי אניס, קינמון, מוסקט, תערובת גראם מסאלה וכולי). זהו פודינג אורז חם, סטנדרטי, עם עקיצה מקורית, ומלמעלה מפזרים גרגירי רימון ושבבי קוקוס. סיום לארוחה הגונה, מספקת, שנעשית על ידי אנשים שהמטבח ההודי בנפשם, בוודאי סוג של מיסיונרים. זה לא המשלוח שישנה בוודאות את דעתכם לגבי האוכל ההודי, אבל הוא גם לא יאשר את הדעות הקדומות. ואם בכל זאת אתם מתעקשים להיות גזענים אז שתדעו – במטבח ההודי לא אוכלים עטלפים. אוקיי?

 

מונאר. חשבון משלוח (צילום: סטודיו mako)
מונאר. חשבון משלוח | צילום: סטודיו mako

כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר הזמנו משלוח מעזורה

מונאר. נחלת בנימין 68, תל אביב. 03-9171229