פוּדי יוצא למסע ממטולה ועד אילת. כמה מקומות חדשים הוא יכול לגלות? לא הרבה, אם בכלל. כל הפנינים החבויות כבר זכו לאינספור כתבות ואייטמים באינטרנט והופיעו בתוכניות הבוקר. החומוסייה בכפר הערבי ש”אף אחד לא מכיר”? כולם מכירים וגם לקחו טייק אוויי. חור בקיר בעיירת פיתוח בגליל התחתון? לא חור ולא קיר ויש לו עמוד עסקי בפייסבוק. ישראל היא מדינה קטנטונת, פצפונת ואין בה סנטימטר רבוע שלא נחרש ומוּצה עד תום. סודות קולינריים הם נדירים וכמעט בלתי אפשריים. הישראלים מגיעים לכל פינה, דוחפים את האף, מפיצים מיד את הבשורה, דופקים וזורקים. את חדוות הגילוי האמיתית צריך לשמור לטיולים בחו”ל, שם יש מרחבים עצומים ויש תרבות ענפה והיסטוריה ארוכה. שמעתם על הבורקס גבינה מהדוכן הקטנטן שבקצה הרחוב על הצומת במרכז קריית אתא? מה, לא שמעתם? לא הפסדתם כלום. לפעמים בורקס גבינה הוא סתם בורקס גבינה. לא כל בורקס הוא מיתולוגיה בהתהוות שנוסעים שעתיים בשבילה הלוך חזור בפקקים. לא צריך בכוח.
ובכל זאת, השבוע במדור, גילוי מסעיר. גילוי שהוא גם הכאה על חטא: לא ידענו, לא הכרנו, לא שמנו לב. עכשיו אנחנו יודעים ומכירים ושמים לב, פספסנו בגדול, מיה קוּלפה. זו מסעדה שהסתתרה ממש מתחת לאף בתל אביב, דקה מהטיילת, בקצה של תל אביב, בואכה יפו. לאחרונה התחיל רחש-בחש עליה ברשתות החברתיות. היא חווה תחייה מחודשת בזעיר אנפין. יש דיבור חזק וטוב על מקום שניתן למצוא בו אוכל סיני אותנטי למהדרין שחבל על הזמן. הים הסיני, ככה קוראים למסעדה. עברנו לידה לא מעט פעמים בדרך לים או בחזרה ממנו. לא טרחנו להיכנס. למה? כי מסעדות סיניות בישראל זה ז׳אנר מפוקפק בפני עצמו שנתקע בזמן וקשה מאוד לחלץ אותו. אבל הים הסיני זה משהו שונה לגמרי. איך היא חלפה מתחת לרדאר? גזענות של ציפיות נמוכות? יכול להיות.
עשרים שנה היא קיימת. לאחרונה עברה שדרוג או חידוש. אני לא יודע מה זה אומר בדיוק. עשרים שנה לא ביקרנו בה. כאמור, האשמה היא בנו וזהו בדיוק הרגע הנכון לעשות תיקון. הים הסיני לא מתנהגת כמו מסעדה שמעוניינת שיגלו אותה. זה כבר סימן טוב. היא ניצבת כמו אוטונומיה תרבותית בקומת הקרקע של בית הטקסטיל. אתה נכנס פנימה ואורות פלורסנט מסנוורות את העיניים, פנסים סיניים דקורטיביים תלויים מלמעלה, שולחנות ענק וכיסאות מכוסים בד לבן כמו באולמות אירועים פזורים בחלל. כשבאנו, המקום היה ריק, פרט לשולחן ובו סינים וסיניות שסעדו את ליבם ושתו לשוכרה ונהנו בקול רם וגדול. זה נחשב לסימן טוב: סיני שאוכל במסעדה סינית, יפני במסעדה יפנית, ישראלי בדוכן פלאפל. כל אחד יודע את נפש מטבחו.
שנים שיש אגדות אורבניות על מסעדות סיניות עם תפריט מיוחד, בדרך כלל בצבע שחור, שבו מגישים את המאכלים האותנטיים ביותר, הקיצוניים והבלתי מתפשרים. זה בדרך כלל נגמר בנודלס ואגרול ואולי קצת יותר מזה. בים הסיני אין שני תפריטים – אחד לישראלים חובבנים ואחד לסינים מקצוענים – אלא אייפד ובו כלל המאכלים. המלצרית הזהירה מראש: רוצים לאכול כמו הסינים? או בצורה “נורמלית”, ככה היא קוראת לזה בעצמה. כלומר, הנורמליוּת היא מערבית ומקומית. והגרסה הסינית היא משהו שהחך שלך לא בהכרח יוכל להתמודד איתו בקלות. כמובן שביקשנו שלא יעשו לנו הנחות. בים הסיני, אכול כמו סיני.
הים הסיני היא הדבר האמיתי, הריל דיל. אפשר להתפייט כמה שרוצים על “קירבה למקור”, אותה שאיפה כמוסה של מסעדות אסייתיות בתל אביב ובכל עיר ומדינה שאינה נמצאת ביבשת ההיא. הים הסיני לא מונהגת על ידי שף ישראלי שעשה תחקיר. כאן אוכלים היישר מהידיים של מי שזו עבורם חוויית ילדות והתבגרות וסלע קיומם. זה מורגש בכל מנה כמובן, אם זו סין של מחוז סצ׳ואן או סין של צ׳יינה טאון במנהטן. החל מהמרק החמוץ חריף (28 שקלים), לכאורה קלישאה משומשת מהאייטיז, אבל כאן עושים את זה כל כך טוב. הטעמים מתפצלחים בפה ברמה כזו שיש חשד סביר לשימוש במונסודיום גלוטומט. שזה דבר, טוב, כן? MSG זה הכי, אחי.
המשכנו עם טופו רך שמגיע ברוטב חריף (52 שקלים) וכופתאות מאודות וממולאות בביצים ועירית קצוצה (68 שקלים). שתי מנות ראשונות מעולות, דווקא משום שפגשנו כמותן פה ושם ותמיד ישנה איזו אכזבה באוויר. עוד פעם טופו סתמי? דים סאם סטנדרטי להחריד? לא ולא. כאן, הדברים הבסיסיים עשויים לעילא ולעילא. טופו נהדר ודים סאם פצצה.
הארוחה התקדמה כמו מלחמת עולם: בהתחלה זה מתחיל רגוע, אבל הסלמה היא רק עניין של זמן. טנק אחד הופך להרעשה כבדה. קודם כל, עוף קונג פאו (88 שקלים). קלאסיקה שבקלאסיקות. נתחי עוף, רוטב חריף-מתוק, בוטנים מתובלים שרק בשבילם שווה לבוא לפה. כן, בשביל הבוטנים. משם המשכנו לקוביות עוף מוקפצות (88 שקלים) עם פלפלוני צ׳ילי יבשים, בוכטה של מונסודיום והמון-המון פלפלי סצ׳ואן. אנחנו השמענו קול של אזעקה עולה ויורדת. הקוביות הן לא נגיסי עוף של מקדונלד'ס, אלא כנפיים שנקצצו וטוגנו ויש בהן עצמות ומה לא. זו לא מנה לרכרוכיים.
אחר כך הגיעה המנה המצטיינת של הארוחה: בשר חזיר טחון שמוקפץ ומטוגן עם כרוב כבוש (88 שקלים) ומוגש עם חביתיות מהסוג שמאפיין פקינג דאק. תארו לעצמכם בולונז אסייתי חריף-חמצמץ עטוף בפיסת בצק דקיקה. הטעמים נפתחים כמו בעיטה בראש, ואי אפשר להפסיק לאכול את זה. קצת מהבשר לתוך החביתית, ובאמת שזה אחד מהביסים האדירים שניתן לאכול כרגע בכל זמן נתון בישראל.
בשלב הזה הלשון שלנו הייתה חסרת תחושה מהמפגש הבלתי אמצעי, האינטימי, עם פלפלי הסצ׳ואן. זו חריפוּת ארומטית שיש לה איכויות של חומר הרדמה בבית חולים. אל השולחן הגיעה כעת קערה ענקית, מפחידה למראה, כמו יוּרה רותחת של מכשפה מהאגדות. בפנים – לאבה אדומה ומבעבעת שבתוכה התבשלו נתחי בשר דקיקים (138 שקלים) עם כמויות מטורפות של פלפלי צ׳ילי יבשים ואותו פלפל סצ׳ואן שטני וגם נבטים טריים שלשווא ניסו להרגיע את השריפה, אחים, שריפה. זו מנה בוערת, טעימה להחריד, שהקטע שלה הוא לא החריפוּת הקיצונית (אכלנו דברים חריפים מזה), אלא השילוב של מנעדי חריפוּת מגוונים, סותרים ומשתלבים, בלגן מאורגן לחלוטין. וכמובן, מונוסודיום.
יצאנו מהים הסיני מזיעים מרוב אושר ונשבענו לחזור ולטעום גם את שאר המנות בתפריט הארוך. איך לא ביקרנו במסעדה הזאת לפני כן? אנחנו מבטיחים לפצות בקרוב על כל השנים האבודות. הו, חדוות הגילוי. אז ככה זה מרגיש?
>> בפעם שעברה אכלנו בג'קו סטריט
הים הסיני. שנקר 3, תל אביב. 03-5107823. לא כשר