מכיוון שאנחנו נמצאים בעידן של "פוסט אמת" ו"עובדות אלטרנטיביות", צריך לדבר על המדיום הכי שקרני שיש – אינסטגרם, והנזק שהוא עושה לדיבור על אוכל, וזו לא רק תרבות הפורנו הוויזואלית. כמה פעמים בן אדם צריך לראות תמונה של המבורגר עם גבינת צ'דר מותכת? 50 פעם? 200 פעם? 1000 פעם? לאיזו מטרה בדיוק? תמונות האוכל באינסטגרם לא רק מדגימות את ההיטפשות ההדרגתית של האנושות במאה ה-21, אלא גם את חוסר היכולת להגיד משהו אמיתי: אף אחד לא מעלה תמונות מכוערות של אוכל. רק תמונות יפות. זו אידיליה מזויפת, אבל זה דבר ידוע. אנחנו חיים בעידן טראמפ, שבו קשה מאוד להבחין בין מציאות לדמיון. אבל האם האוכל טעים? מה זאת אומרת, הוא חייב להיות טעים. אף אחד לא אומר משהו רע באינסטגרם. כי להגיד משהו רע, משמעו לנפץ את הזיוף. אז כולם מעמידים פנים. כך נוצרת שרשרת אינסופית של מחמאות וחנופות זולות. שף אחד מעלה תמונה של מנה שאכל אצל שף שני, כותב שהוא "גאון", וגם השני "גאון" והשלישי "גאון". ופתאום כל מוכר פלאפל, חומוס ושקשוקה – בינוני ומטה – הופך לדה וינצ'י. זו הזניה של התחום ושל השפה. אם באינסטגרם כולם גאונים, יש חשש שהסטנדרטים הנמוכים עוד יזלגו למציאות. אם בכלל קיימת מציאות. שקשוקה גאונית? אין דבר כזה. תפנימו!

בית תאילנדי היא אחת מהמסעדות האהובות ביותר בתל אביב ובישראל. היא כוכבת ידועה באינסטגרם ויקירת הברנז'ה. לא תשמעו קולגה שאומרת עליה משהו רע. כי זו מוסכמה מקובלת – בית תאילנדי זו מסעדה שאוהבים לאהוב. היא לא דורכת לאף אחד על היבלות. נתיני ברנז'ת האינסטגרם נוהגים להרעיף עליה סופרלטיבים כי בית תאילנדי היא טריטוריה בפני עצמה. הסופרלטיבים לרוב נכונים, אם כי גם כאן – אפשר להרגיש את הערך המוגזם שנוצר כתוצאה משהייה מופרזת בבועה האינסטגרמית. זה לא פלא שבית תאילנדי, שלקח לה לא מעט שנים לצבור פופולריות ומוניטין, הפכה פתאום למעין מגה-מסעדה תאילנדית, דווקא בעידן הרשתות החברתיות. היא אחת מהמרוויחות הגדולות של שקרי האינסטגרם. אכלתי שם זיליון פעמים, ובשנה-שנתיים האחרונות היו לי שם גם ארוחות לא טובות. חלקן גרועות ומרושלות. זה לא משהו מתועד. לא צילמתי שם. לא כתבתי שהשף של בית תאילנדי הוא "גאון". כי הוא לא. הוא שף מוכשר וחלוץ בתחומו. אתם לא תשמעו על ארוחות גרועות בבית תאילנדי, כמו שלא תשמעו על ארוחות גרועות אחרות. כי באינסטגרם הכל מדהים. ומה שהכי מדהים זה שאפליקציה של תמונות הפך להיות לאחת מהזירות המשמעותיות ביותר של הקולינריה הישראלית, בוודאי בנראות ובאינטנסיביות. זירה של פעילות שוקקת, שנראית כמו גינת כלבים: אחד מרחרח לשני את התחת. זה כל כך מדכא.

המקום החדש של בית תאילנדי נקרא קאב קם, וזה לא מקרי שהוא נפתח דווקא עכשיו – בית תאילנדי היא כבר לא בת יחידה בנוף צחיח של מסעדות תאילנדיות. יש לה מתחרות לא רעות, ולפעמים מרגישים אצלה את עייפות החומר (לא משהו שתשמעו עליו באינסטגרם, חס וחלילה). קאב קם היא הדרך של בית תאילנדי להתחדש, להגיד משהו חדש, ללבוש שמלה חדשה. ואיזו שמלה יפה היא זו. המקום עצמו נראה נהדר. דקה מהריסות הרכבת הקלה, קאב קם היא פנטזיה קולוניאליסטית מושלמת. קצת מביך שבתור ישראלים אנחנו מתחברים כל כך מהר לקולוניאליזם, אבל אין מה לעשות – לכולנו יש חלומות על מקומות אחרים, וקאב קאם היא מאורה חוּמה ומהודרת. מועדון ג'נטלמנים אסייתי בלב השממה הים תיכונית.

קאב קם - המסעדה
מאורה חוּמה ומהודרת. קאב קם | צילום: בני גם זו לטובה, אוכל טוב
קאב קם - מיאנג פלה לואי סואן
צריך להשתהות. לא לשתות כוס מים. להרגיש כל טיפת רוטב וכל תיבול אגרסיבי | צילום: בני גם זו לטובה, אוכל טוב

בקאב קם אתה מבין היטב את הקונצנזוס שנוצר סביב בית תאילנדי. יש הצלחות שלא צריך להתווכח איתן, ולטעמי – קאב קם היא גם מצליחה ומוצלחת, וגם משקמת חלק מהמוניטין של בית תאילנדי שנפגע כתוצאה משנים ארוכות בביזנס. דווקא בגלל שהיא לא מתפזרת לכל הכיוונים – זו מסעדה של מנות תאילנדיות קטנות וחריפות, שנהוג לאכול לצד אלכוהול. מנות של "ביס" אחד או שניים או שלושה. מסעדה מרוכזת. או ליתר דיוק – בר אוכל שמצדיק סוף סוף את שמו. יש אוכל, יש משקאות, יש סינרגיה מושלמת בין השניים. זה מסוג המקומות שאם שואלים אתכם – מה טעים? התשובה היא: הכל טעים. פשוט תזמינו הכל.

הדבר היפה בקאב קם שהיא מצליחה שלא ליפול לתוך מונוטוניות, למרות שהתפריט שלה הוא לא המגוון ביותר. הוא כולל כמה להיטים לוהטים שהתפרסמו בבית תאילנדי, עם תוספת של מנות קטנות ומהירות. הוא משוטט בין החמוץ והחריף, אבל לא כמו שאדם משועמם פוסע בתוך חדר סגור, אלא כמו אונייה שמפליגה למרחקים קצרים. זה תפריט שעובד על ניואנסים מזעריים, תת-אטומים, שבוקעים מתוך חומרי הגלם. נגיד, מנה של גונג צ'ה נאם פלה (46 שקלים) – שרימפס קריסטל חלוטים ממש לשניות בודדות, ומוגשים כמעט נאים עם פלפל חריף ומלפפון מר. או מנה של מיאנג פלה לואי סואן (48 שקלים) – קוביות לברק מטוגנות, עטופות בעלי שיאפו, שעטופים בעלי חסה, עם בוטנים ואגוזי קשיו קצוצים, בצלצלי שאלוט וג'ינג'ר. ואפילו מנה של קונג טוט (52 שקלים) – מין הילולה מטוגנת היטב של לביבות לברק, "שקי זהב" של שרימפס טחון, עוף וחזיר (מעין דים סאם מטוגן) וכנפי עוף בטיגון עמוק. אלה שלוש מנות שמשוחחות זו עם זו. דגים נאים ומטוגנים, רטבים חמוצים וחריפים, ירקות טריים לצד אוכל מטוגן היטב, סופח אלכוהול, מעורר רצון לאכול עוד ועוד. זה דיאלוג שמתקיים בתוך יקום סגור שהמוסכמות בו ברורות: הכל צריך להיות חזק, ישיר ונטול סנטימנטים. האוכל מתפוצץ בפה בעוצמה הולכת וגוברת. מכיוון שאלה מנות של ביס אחד, הטעם שלהן מתפתח בתוך חלל הפה. מתקיף את הלשון והחך. אסור לבלוע אותו מהר. צריך להשתהות. לא לשתות כוס מים. להרגיש כל טיפת רוטב וכל תיבול אגרסיבי. זו לא אגרסיביות. זה כוח שנובע מתוך ביטחון עצמי. כל מנה – מוחמד עלי. מרחף כמו פרפר תאילנדי ועוקץ כמו דבורה תאילנדית.

קאב קם -
לשוטט בין החמוץ לחריף | צילום: בני גם זו לטובה, אוכל טוב

לקחנו גם באמי טלה (92 שקלים) – מנה ששייכת למחלקה מצומצמת בתפריט של מנות גדולות יחסית. מעין "מרק יבש" של אטריות חיטה דקות שמוכנות במקום. לא יוצאות דופן באיכותן. הן מוגשות כשהן טובלות בתוך רוטב סויה שחורה שצריך לערבב בעצמך מתוך תחתית הקערה, עם שרימפס קריסטל וסקלופס צלויים בגריל ולביבות לברק שהיו יבשושיות לחלוטין. זו מנה לא רעה אבל מיותרת, כי אתה לא בא למקום כזה כדי לאכול אטריות מתוך קערה עמוקה. זה מקום מושלם למנות קטנטנות, שנאכלות באמצעות ידיים ומקלות. יש כאן שבירה לא הכרחית של הקונספט של קאב קם. אם הייתי רוצה להיות שבע, הייתי הולך לבית תאילנדי או מכין לעצמי פיתה עם חביתה בבית. כתבתי שצריך להזמין הכל בקאב קם? את זה אל תזמינו.

חמוץ, טרי, מטוגן, מתוק, מר, בשרני ודגי

את הביקור השני שלנו הקדשנו למנות של בשר. הזמנו סאיי הואה (52 שקלים) – שלוש נקניקיות בקר מתובלות, עטופות בעלי כרוב, ומוגשות עם מקלוני בצל ירוב וג'ינג'ר; יאם נאה (52 שקלים) – פרוסות שייטל צרובות, עם פרוסות של שאלוטס, מלפפון וסלרי, בתיבול סריראצ'ה, לצד סטיקי רייס שסופח את הטעמים החריפים והחמוצים; גאי טוט (62 שקלים) - כרעי עוף מטוגנים, שמוגשים עם סלט פפאיה וסטיקי רייס; ופלאמוק יאט סאי (52 שקלים) – קלאמרי ממולא בכרעי עוף קצוצים, עם רוטב חמוץ-חריף. הקלמארי פרוס לפרוסות דקות, שביניהן – פלחי ליים, שקליפתן מוסיפה מרירות מעודנת. כל המנות היו נפלאות. זה מסוג המקרים שאתה רק צריך לתאר את הרכב המנה, ולא צריך לדבר יותר מדי. הדימויים מיותרים. הכל חריף, אבל לא חריף מאוד למרבה ההפתעה. חמוץ, טרי, מטוגן, מתוק, מר, בשרני ודגי (בזכות השימוש הנרחב בפיש סוס). קשת רחבה ומצומצת של טעמים. כן, זה אפשרי להיות גם רחב וגם מצומצם. קאב קם מוכיחה שהפרדוקס הזה אכן קיים.

קאב קם
תפריט שעובד על ניואנסים מזעריים, תת-אטומים, שבוקעים מתוך חומרי הגלם | צילום: בני גם זו לטובה, אוכל טוב
תביא חשבון - קאב קם
ארוחה ראשונה בקאב קם | עיצוב: סטודיו mako

מנה נוספת, יוצאת מגדר הרגיל, היתה קגנאי פאד פריק תאי (58 שקלים) – חלקי פנים, כליות, לשון, לב וריאות, מוקפצים בווק ומוגשים עם המון פלפל שחור. זו חריפות שונה מהחריפות של הצ'ילי, והיא הזכירה לי מנות של מטבח אשכנזי, שהטבחית המבולבלת שפכה לתוכן יותר מדי פלפל שחור. תארו לעצמכם קוגל חריף. אז משהו כזה, אבל אחר לגמרי. לחובבי חלקי פנים ופלפל שחור – זה ממש גן עדן.

בקאב קם אין קינוחים, אז לא הזמנו קינוחים. גם לא צילמנו לאינסטגרם ולא כתבנו שזו מסעדה "גאונית". זו מסעדה שראויה לקונצנזוס, והנה לכם בשורה משמחת – יש גם קונצנזוס מוצדק. לא הכל זה שקרים וחנופות והעמדות פנים וליקוקי תחת. קאב קאם זה לא "פוסט אמת". זו האמת עצמה.

תביא חשבון - קאב קם
ארוחה שנייה בקאב קם | עיצוב: סטודיו mako

קאב קםלינקולן 11, תל אביב יפו. 03-6889960

כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר חזרנו לדוק ולה אוטרה