יום בהיר אחד, פתאום כולם החלו לדבר על מרקי ראמן. למה? ככה. אל תחפשו סיבות הגיוניות לתופעות מטופשות. הן צומחות מעצמן, כמו ממים באינטרנט ופוסטים ויראליים. ולא רק שהתחילו לדבר, אלא שגם נהיו מומחים ומיהרו להכתיר את הראמן הכי טוב בתל אביב, הכי טוב במדינה, הכי טוב בעולם. כמו כל תופעה מטופשת, גם אובססיית הראמן היא טרנד זמני, נטול שורשים, שבא משום מקום ויחזור לשום מקום. בישראל בפרט, אין את מזג האוויר המתאים לשתיית מרקים מהבילים ובוודאי שחסרה הפדנטיות היפנית, שלא מתפשרת על טכניקה וחומרי גלם ומתבססת על מסורת והיסטוריה ולא על היסטריה. חובבי הראמן המקומיים שגילו את מרק האטריות הזה רק לפני שנה-שנתיים-שלוש הם בסך הכל קורבנות אופנה. זה בסדר להיות קורבן אופנה, לפעמים זה אפילו נעים ומספק, אבל זה כל מה שזה שווה. לא פחות. לא יותר. היסטריה, אובססיה, טרנד. לכל המילים האלה אין קשר לאוכל. זה עניין של מיתוג ודינמיקה קבוצתית. תחליפו את הראמן בסניקרס או בגדים מנומרים והתוצאה תהיה אותה תוצאה, הדיבור אותו דיבור. למען האמת, אני מעדיף לאכול זוג נעלי אדידס מאשר את רוב מרקי הראמן שמוגשים במסעדות ארצנו.
ואז הגיעה מנטנטן והראתה לכולם איך עושים את זה נכון, מקצועי ונאמן למקור. גם זה קרה יום בהיר אחד, בצורת דוכן שנפתח בפאתי שוק רוטשילד-אלנבי. הדוכן ניצל את אופנת הראמן כדי להציג את הדברים כמות שהם. הבעלים, שחי ביפן כך וכך שנים, יבא לישראל מאסטר של ראמן בשם קוביאשי סאן, וזה בעצם כל מה שהיה צריך. התוצאה: סוף סוף ראמן אמיתי. לא חיקוי דהוי, לא משהו שמתקרב, לא סימולקרה. זה-זה. איך יודעים? יודעים. מרגישים את האלכימיה הנדירה. בשביל זה אפילו לא צריך להיות תייר שחזר מיפן. אוּמנות אמיתית מתפענחת בקלות גם בפני הדיוטות.
שוק אלנבי-רוטשילד, כפי שהיה די צפוי מלכתחילה, נסגר ופשט את הרגל. הנה עוד הוכחה לקוצר הראייה ולקיום המלאכותי של מיזמי אוכל ציניים. דוכן הראמן נאלץ להעתיק את מקומו. מנטנטן נפתחה לפני כמה שבועות על חורבות המסעדה היפנית שיראטויה, שקמה ב-2018 והחזיקה מעמד זמן קצר בלבד. היא פשוט לא הייתה מספיק טובה. מנטנטן כאן בשביל להישאר. זה כבר לא דוכן ראמן קטן, זו מסעדה יפנית לכל דבר ועניין, שמאגדת שלל מנות ממטבחי הרחוב היפניים לכדי יצירה אחת קוהרנטית ובלתי מתפשרת. עזבו אתכם מדיבורים על "אותנטיות". כאן נורא ברור שמנסים להכין אוכל כמו שצריך. האם הוא יפני כמו ביפן או יפני כמו בישראל? בואו לא ניכנס לשאלות של זהות והגירה. נדמה לי שהאוכל של מנטנטן מדבר בפני עצמו. יפנית שוטפת, כמובן. התפריט מופיע קודם כל ביפנית, אחר כך באנגלית ורק בסוף בעברית. גם זו הצהרת כוונות. בשתי הארוחות שבהן ביקרנו שם, הבחנו בלא מעט סועדים ממוצא אסייתי. זה אומר משהו? לא בטוח. יש גם אסייתים עם טעם גרוע באוכל. בואו לא נהיה גזענים.
מנטנטןמעוצבת – או אולי אנטי-מעוצבת – כך שלא יהיה ספק שהגעת בדיוק למקום הנכון. בר ארוך, כיסאות ושולחנות נמוכים מעץ בהיר, קצת קיטש יפני גנרי וזה כל מה שצריך. סטייל של מזללה בסמטה. דבר שני – בואו נדבר על הראמן. אין ברירה. חייבים לדבר עליו. הזמנו שתי קערות ראמן, גדולות, עמוקות ומשביעות – "טונגארה ראמן" (56 שקלים) על בסיס של ציר חזיר ו"טורי ראמן" (56 שקלים) על בסיס של ציר עוף, ביצה חצי רכה בצד. הצירים בשני המרקים מבוססים על בישול ארוך, עתיר עצמות, כמעט ג׳לטני. המרקים הם סמיכים לאללה, אין בהם את הדלילות העצלנית שמאפיינת כל מיני חיקויים דלים. ראמן החזיר הוא פצצת טעם חזירית. שומרי כשרות יתפלצו רק מהריח שלו. גם ראמן העוף לא מדשדש אחריו. ובשניהם יש את המרכיב המנצח ששווה להתעכב עליו – אטריות דקיקות שמיוצרות במיוחד עבור מנטנטן. הן דקיקות ואלסטיות, מחוספסות במידה כזו שהן יצליחו לתפוס את המרק כשאתה שולק אותן ברעש גדול. חובבי ראמן יגדירו את הראמן של מנטנטן כ"הכי טוב בישראל". בסדר, שיגדירו. אנחנו לא נולדנו עם מרק ראמן בפה, אלא עם מרק עוף פולני. אסור לשכוח את זה. את האטריות של מנטנטן הייתי אוכל בהנאה גדולה גם בתוך המרק של סבתא שלי.
ויש גם גיוזה. הזמנו שני סוגים: אחת עם מילוי של בשר חזיר טחון (36 שקלים), והשנייה במילוי טופו ופטריות קצוצות (36 שקלים). הכיסונים היו מאודים וצרובים, אבל מעט יבשושיים. רוצים שורה תחתונה בנוסח "הגיוזה הכי טובה בישראל"? לא תקבלו.
וכמובן שלא נפקד גם מקומו של האבוקדו. לא יודע מדוע הזמנו את המנה הזאת, אבל הזמנו, נו, שיהיה. פרוסות אבוקדו (34 שקלים) מצופות בפירורי פאנקו. לצדן, חמוצים יפניים (24 שקלים) – מלפפון מוחמץ בוואסבי, אצות דביקות ומתוקות ברוטב סויה, כרוב בג'ינג'ר; וגם – מנה בשם "יוקה" (34 שקלים) – רצועות בקר נא ברוטב סויה מתקתק עם חלמון בית שליו. זו הייתה המנה המצטיינת. בשר אדום, נא, מצוין. איכשהו השתלב היטב עם האבוקדו המטופש הזה (שהיה קשה כמו אבן) ועם החמוצים הטובים. אלה מנות בר קלילות, וטוב שכך. קשה לנשום אחרי כל הראמן הזה.
לקינוח, הזמנו גלידת מאצ'ה (22 שקלים) שמגיעה בצנצנת זכוכית שנשלפה זה הרגע מהמקפיא. הגלידה הייתה קשה ובלתי חלקה בעליל. קינוח שנועד לצאת ידי חובה.
חזרנו לביקור שני. הפעם בערב, כשאל התפריט מצטרפות מנות של דגים נאים, סושי ומבחר של שיפודי יאקיטורי. כמה משמח שגם בגזרות האלה – מנטנטן מוכיחה מקצועיות נדירה. הדברים אינם נעשים כלאחר יד. אתה מזמין שיפוד של שייטל (14 שקלים) והבשר רך ומעושן ועטוף במרינדה מתקתקה. שיפוד של עוף טחון (14 שקלים). אותו כנ״ל. מעין קבב אסייתי נפלא. וגם מנת סשימי (79 שקלים) עם נתחים של טונה, סלמון וילוטייל. לכאורה, הסוגים הכי משומשים ובנאליים. אבל לפעמים מתרחשים ניסים ואפילו הבנאלי יכול להיחלץ מגורלו. דגים טריים, טונה סמוקת לחיים, סלמון בלתי סלמוני. מה, זה כל כך מסובך? לא כשיודעים מה עושים.
לקחנו גם "טונקאצו" (44 שקלים) – אותו שניצל חזיר יפני מסורתי. בגרסה של מנטנטן, זה קצת יותר מזכיר מאמא-עוף. שניצל דקיק (במקום שניצל שמנמן) עם רוטב טונקאצו על בסיס סויה (סמיך, דמוי וורצ'סטר) וחרדל יפני. בתור מאמא-עוף זה עובד, בתור שניצל חזיר? קצת פחות.
היינו חייבים להזמין ראמן, אבל קודם כל – "אגדאשי טופו" (32 שקלים) מוצלח. ציר דאשי, המון ג'ינג'ר, טופו רך ומטוגן, פטריות נמקו. לפי הספר, וקצת יותר מזה. הראמן היה, הפעם, "צקמן" (56 שקלים), ז'אנר של אטריות קרות שמוגשות בנפרד מהמרק ונטבלות בו. אם מישהו רוצה לכתוב פואמה על האטריות של מנטנטן – זה הזמן. אין כמוהן. אתה נוטל אותן במקלות האכילה וטובל במרק-רוטב על בסיס דאשי וטחינה, עם פרוסות דקיקות של בשר עוף. יפן? בשביל מה צריך את יפן כשיש את מנטנטן? טוב, אולי הגזמתי.
לקינוח, גיוזה מטוגנת בשמן עמוק במילוי תפוחי עץ וקינמון (24 שקלים). או כפי שיותר ראוי לקרוא לו – תפופאי של בורגראנץ'. סליחה על חילול הקודש. מנטנטן היא לא בורגראנץ', אבל היא בהחלט מקום לחזור אליו שוב ושוב, כמו שילדים רצים לאכול המבורגר עם צ'יפס וקולה. בהשתוקקות ותאווה. כל אחד וההמבורגר, צ'יפס וקולה שלו.
>> בשבוע שעבר המבקר חזר למעדלה ומרקטו העכואיות
מנטנטן. נחלת בנימין 57, תל-אביב. טלפון: 03-6725318. לא כשר