נסענו למסעדה ערבית, בבעלות ערבית, עם שף ערבי שבמקרה היה גם פיינליסט תוכנית הריאליטי טופ שף דובאי, לא סתם, שמגישה אוכל מהמרחב הזה, כלומר גם ערבי, לעיתים פלסטיני, אם תרצו לקרוא לו כך וגם לעוסקים במלאכה, בעיר חיפה, שהיא עיר די מעורבת בסך הכל והס מלהזכיר את צמד המילים הריקני ״דו קיום״. נסענו לשם כחודש אחרי האירועים המזעזעים, אחרי מקרי האלימות משני הצדדים, אחרי התוקפנות, אחרי הבריונות, אחרי שנדמה היה שהחיים לעולם לא יחזרו למסלולם. נסענו לשם לא בגלל הפוליטיקה. נסענו בגלל האוכל. נסענו בגלל שהישראלים, היהודים, אוהבים אוכל ערבי (הם לא אוהבים לקרוא לו אוכל פלסטיני), אבל הם לא אוהבים את הערבים. נסענו לשם כי אי אפשר להפריד בין האוכל לבין מי שמבשל אותו. נסענו לשם כדי להיווכח במו עינינו שמה שהיה, היה. כלומר, הסיבות לתחושות הקיפוח והעלבון עדיין קיימות, אבל חיפה, כך נדמה, חזקה יותר מכולם. כי שם, ממש שם, יש ים ויש הרים, והם היו קיימים לפני היהודים ולפני הערבים והפלסטינים והישראלים. ומול הים היפה והכחול, ישבנו במסעדה וידענו שהכל יהיה בסדר.
איך יודעים? בנוגע למציאות הישראלית, זה יותר מסובך. האופטימיות בדרך כלל לא משתלמת. אבל באוכל זה הרבה יותר פשוט. כשזה טוב, זה טוב. אי אפשר לטעות בכך, ונג׳מה היא טובה, או שאולי הניסוח היותר מדויק יהיה: היא תהיה טובה. זו מסעדה צעירה שעדיין מחפשת את הדרך שלה. היא שייכת לקבוצה שבבעלותה גם איטליאנו דה לה קוסטה, האיטלקית-מקומית שנמצאת ממש ליד, במתחם הרכבל, ושהונהגה על ידי השף המוכשר חמודי עוקלה. הוא כבר לא נמצא במטבח שלה. עבר למסעדת סמא בעכו. היינו שם לפני כמה שבועות. חשבנו שהיה נהדר וחזינו עתיד ורוד. ואז התחילו המהומות והכל קרס. טוב, מספיק עם הפוליטיקה.
נג׳מה, בכל אופן, חוסה תחת עקרונות הבישול של עוקלה. קל לזהות את מה שהוא הותיר מאחוריו. זה בישול מקומי עכשווי ועוקלה הוא אחד השגרירים הבולטים שלו. השפעה ניכרת מהמטבח הטורקי, קצת קרמים, קצת קצפות, יד עדינה אבל לא רופסת. טעמים חמצמצים. השף אסיל שריף הוא תלמיד טוב.
המסעדה עצמה מפוארת בקטע לא אופייני. זו לא מסעדה תל אביבית מעוצבת, מאופקת ומינימליסטית, אלא ממש ארמון. שתי קומות, רצפת שיש, קירות מוזהבים ונברשות מתנוססות מהתקרה. ברמקולים השמיעו שירים של פרנק סינטרה (שהתחלפו במוזיקת האוס גנרית למרבה הצער). המלצרים סופר-נחמדים, סופר-משתדלים, עד כדי כך שאחד מהם, ממש התעקש, לא הותיר לנו ברירה, אמר ש״הסלטים שלנו זה משהו מאוד מיוחד, אסור לפספס״, ולא עזב אותנו עד שהזמנו את סלט העגבניות (42 שקלים). המלצר צדק, או לפחות לא טעה. זה היה סלט קצוץ דק, גרסה על הסלט הערבי (זה פוליטיקלי קורקט לקרוא לו ככה?), רק שנוספה לו חסה וגבינת שנקליש נפלאה, שקדים וחצילים קטנטנים כבושים והמון לימון, כמובן. בצד, מנת לחם (29 שקלים) מצוינת: פיתות חמות, זיתים קטנטנים עשויים במקום, מחמרה (ממרח פלפלים ואגוזים) ולבנה ביתית עם עשבי תיבול. את הדברים הבסיסיים הם יודעים איך לעשות (חסר להם שלא).
המשכנו לכמה מנות ביניים: צ׳י קופטה (49 שקלים) היא מנת רחוב טורקית שכבר יצא לנו להיתקל בה בלא מעט מסעדות ישראליות. הטרנדים אצלנו מתפשטים כמו וריאנט הודי. זה בורגול שהתערבב במחית פלפלים ונהיה כמו קובה, מוגש בעלי חסה, עם קרם שום וגירוד של אבן יוגורט וחתיכות של פיתה פריכה מלמעלה. עוד מעט יגישו צ׳י קופטה בסניפים ארומה (מנה משתלמת מבחינת עלות חומרי הגלם), אז תהנו מהרגע הזה שהיא עדיין לא עשתה קרוסאובר טוטאלי והפכה לחציל בטחינה.
שושברק (82 שקלים) זו גם מנה שכל מתמודד שני בתוכנית ריאליטי חושב שהוא יכול להכין כמו שצריך (כנראה שלא), והגרסה של נג׳מה היא בכל זאת מעט יותר מתקדמת: הכיסונים ממולאים בתרד ומטוגנים בשמן עמוק, ושוחים ברוטב של יוגורט ובהרט וגרגרי חומוס. הבעיה הייתה שהכיסונים ככל הנראה נשלפו מהמקפיא או המקרר ונזרקו מיד לשמן. התוצאה – מילוי קר וטמפרטורה פושרת של הכיסון המטוגן. פשלה טכנית.
טונה נייה (63 שקלים) היא עוד גרסה למאכל מסורתי: במקום קובנייה, בשר נא טחון, משתמשים כאן בטונה, חתוכה גס, שמעורבבת עם עדשים שחורות, גרגרי חומוס, שקדים, לבנה מוקצפת ואפילו טוויל פריך של שומשום ופרוסות דקיקות של חרוש (מלון צעיר) וכמובן, הרבה לימון. איזה סיכוי זה משאיר לטונה? שום סיכוי. ואגב, במנה הזאת, כמו ברוב המנות, הייתה נוכחות מעיקה ומיותרת של עלעלי מיקרו, שמשום מה נחשבים, על ידי טבחים לא מנוסים, לכאלה שמסמלים את המודרנה הקולינרית של המאה העשרים ואחת. הם לא. אחת ולתמיד: תעיפו אותם מהמטבחים.
מהמנות העיקריות הזמנו קבב אדנה (83 שקלים) שהיה נפילה. קבב אדנה הוא פאר היצירה של האזור ממנו הוא מגיע (דרום טורקיה) ובמקורו, מדובר בקבב ארוך-ארוך שטעמו חריף. בנג׳מה משום מה החליטו לקצוץ אותו לקציצות קטנטנות, להסיר ממנו רמזים לחריפוּת ולייבש אותו עד שכמעט לא היה אכיל. יש מנות שלא צריך להתעסק איתן, ואם מתעסקים – לא ככה. זה גובל בחילול קודש הקבב.
לעומת זאת, סינטה (125 שקלים) שנפרסה דק, לעיסה, מיושנת, והוגשה על תבשיל פריקי עם איולי עמבה, הייתה מנה מהממת. הפריקי הפך למעין ריזוטו, הסינטה מצוינת, על האיולי אפשר היה לוותר מפאת שמנוניותו. זו מנה כבדה ומהבילה שזקוקה לתוספת מעט יותר עוקצנית. העמבה לא חייבת להיות איולי. יכולה הייתה להיות סתם עמבה ולא היה קורה לה כלום.
לקינוח, לקחנו ״ליאלי נג׳מה״ (45 שקלים), הגרסה הנג׳מאית לליאלי ביירות, עוד מנה שהפכה למגה-פופולרית לאחרונה (תקראו לה וריאנט דלתא פלוס). כאן, עוגת הסולת הייתה עשויה יתר על המידה והפכה לכמעט עוגת חנק, אבל כל המסביב היה מוצלח: גלידת מרווה ולואיזה ארומטית, טוויל שקדים, גבינה מוקצפת וג׳לי תאנים. נשמע מוגזם? נג׳מה היא מסעדה שקצת חוטאת בהגזמה. המון חומרי גלם, לא מעט דאווין, והכל מתוך הצורך הכמעט אובססיבי לעדכן את מה שנחשב לישן ומסורתי. זה לא רע בהכרח, אבל צריך גם לגבות זאת בביצועים טכניים הולמים. זו הייתה ארוחה עם עליות וירידות, ובלי קשר לפוליטיקה, נג׳מה היא עוד יעד ראוי בחיפה שהפכה לעיר אוכל נהדרת. והים אותו ים, כזכור.
נג'מה. העלייה השנייה 96, חיפה, טלפון: 04-616160. לא כשר