כולם זוכרים את המסעדות הסיניות של האייטיז. איך אפשר לשכוח? אפילו הבטן לא שוכחת. עם העוף המוקפץ והרטבים הזרחניים והמונוסודיום גלוטמט, מאבות המזון של המטבח הסיני. אגב, בשנים האחרונות נעשה תיקון לתדמיתו של המונוסודיום (MSG) – מסתבר שהוא לא רעיל ולא מזיק לבריאות כפי שניסו לשכנע אותנו. התדמית הגרועה שלו ניזונה מהפחד האמריקאי מהאוכלוסייה הסינית ומשנאת זרים, והמחקרים בנוגע אליו, שנערכו לפני יותר מחמישים שנה, היו מוטים ושגויים. כן, עוד פעם האמריקאים עם הפרנויות שלהם.

וגם לישראלים יש את הפרנויות שלהם. כידוע, לא אוהבים כאן לא יהודים, ועל כן – אפשר רק לחלום על מוקדי אוכלוסייה שיביאו את התרבות שלהם מארצות המקור, ישגשגו, יפתחו מסעדות ויחיו בכבוד ובסבבה. בקיצור, כאן לא יהיה צ'יינהטאון, והדבר הכי דומה לצ'יינהטאון, ברחובות התחנה המרכזית הישנה בדרום תל אביב, נתון כל הזמן להפחדות, חשש מגירוש המוני, נוכחות של כוחות מג"ב וחוסר סימפטיה של הציבור הכללי. סינים? יאללה יאללה, שיבנו לנו את רבי הקומות ויחזרו מאיפה שבאו.

ויש את המעטים שהצליחו לעבור את הסלקציה הגזענית, ונטעו כאן איזה שורש. אבל זה מקרי לגמרי. באותה מידה, הם יכלו לא להיות כאן. זאת הסיבה שאין בישראל תרבות אמיתית של מסעדות סיניות כפי שקיימת בארצות אחרות. הכל ספורדי לגמרי. את מה שאנחנו יודעים על אוכל סיני, אנחנו הרי מכירים מסרטים אמריקאים. זאת האידאה שלנו. לא סין עצמה, אלא השחזור הניו יורקי שלה. זו הפנטזיה הקולינרית. ולונג סנג, המסעדה הסינית הוותיקה בישראל, למיטב ידיעתי, היא חלק מהפנטזיה. היא שורדת כבר למעלה מ-30 שנה, ורק על זה מגיעה לה מדליה על עקשנות ויכולת הישרדות. היא עשתה לעצמה שם של מסעדה סינית אותנטית. אני לא אתווכח עם זה. יצא לי לאכול שם לא מעט במהלך השנים. נהניתי אבל לא התרשמתי במיוחד. מצד שני, מסעדות סיניות לא אמורות להרשים אותך. זה לא אוכל עילי. זה אוכל של מדרכות מלוכלכות.

תודה לאל, באלנבי בתל אביב יש הרבה מדרכות מלוכלכות, ולונג סנג, ששכנה שנים במורדות אלנבי, עברה עכשיו כמה עשרות מטרים, למשכן חדש, קטן יותר, אבל עם לוק בהחלט משכנע. יש אנשים שרק בזכות הלוק של לונג סנג היו נותנים לה ציון 100 בתחום האסתטיקה והוויזואליה. תכלס, צודקים. זה נראה כאילו חתכו והדביקו אותה מצ'יינהטאון. זה מרגיש פמיליארי, כי אנחנו מומחים בלנכס לעצמנו דברים שהם לא שלנו.

כמובן שחלק מהמיתוס סביב לונג סנג הוא שני התפריטים – תפריט אדום לישראלים, הדיוטות, שלא ממש מבינים מהחיים שלהם; ותפריט שחור, כתוב באנגלית, עבור מקצוענים, מומחים וסינים אמיתיים, שכולל את המעדנים האמיתיים ואת כל המנות החריפות והקיצוניות. בפועל, צר לי לאכזב, אין הבדל כזה גדול בין שני התפריטים, אבל למה להרוס את החגיגה? אוכל זה גם שקר. ושקרים הם לא בהכרח פחות טעימים מאמיתות.

מעבר הדירה לא שינה את התפריט של לונג סנג. לא את האדום ולא את השחור. התחלנו את הארוחה עם שני מרקים קטנים – מרק כופתאות נוסח סצ'ואן (14 שקלים) ומרק חריף חמוץ (14 שקלים). שניהם היו סבירים. בטעם של פעם מה שנקרא. במרק הכופתאות, שטעמו ניטרלי כטעמו של ציר ירקות, שחו שתי כופתאות דים סאם, בצקם עבה יתר על המידה, חלקו עשוי, חלקו קשיח, ממולאים בבשר עוף מתובל. המרק החריף חמוץ זה ממש ה-Signature Dish של המסעדות מהאייטיז, ועל כן הוא ראוי לאהבה סנטימנטלית. אני לא יודע כמה אבקת מונוסודיום שמו בתוכו, אבל כל גרגר היה שווה את זה.

אגב אייטיז, הזמנו גם עוף בלימון (76 שקלים). זו לא הייתה הזמנה אירונית שנעשתה בקטע קאמפי או טראשי - באמת התחשק לנו עוף בלימון. והוא היה נהדר, למרבה הפלא. המנה המוצלחת בארוחה, תארו לעצמם. נתחי עוף עסיסיים, מטוגנים בבלילה, פריכים, ברוטב לימון סמיך. זו מנה שמזכירה לך שיש סוג מטבח שלועגים לו, מתייחסים אליו במין געגוע מתנשא, אבל בסופו של דבר – גם הוא יכול לנצוץ ולזהור. גם חמור זקן יכול להיות טווס יפיפה.

בגלגול הבא אשוב בתור פקין דאק

A photo posted by Dvir Bar (@dvirbar) on


שתי המנות הבאות הגיעו מהתפריט השחור והמסתורי – פקין דאק (118 שקלים) או ברווז בנוסח פקין, זו מנה איקונית. אתה חושב עליה ומה שעולה לך בראש זה נתחי ברווז צלויים, נוטפי עסיס, ולצדם העור, מתפצח, מתפצפץ, שחום, עם חביתיות ורוטב הויסין ורצועות של ירקות טריים, ואתה ממלא את החביתית בבשר והירקות ומזליף קצת מהרוטב. ככה מכינים ביס מהחלומות. נו, כבר כתבתי קודם שאנחנו טובים בלפנטז. בפועל, קיבלנו נתחים של בשר יבשושי, העור היה שומני, רופס, חלקו אפילו לא נמרט כראוי מהנוצות. רחוק מאותו עור פריך שהוא חובה-חובה-חובה למנה של פקין דאק. וגם החביתיות היו דביקות, ורק הירקות היו טריים כי הגיעו משוק הכרמל. מה המסקנה? שפקין דאק כהלכתו הוא חלום שמגשימים מחוץ לישראל.

פלפלים חריפים ממולאים בבשר חזיר ושרימפס (78 שקלים) היא בהחלט מנה למיטיבי לכת. לא בהכרח כאלה שמוצאם סיני. היא מיועדת לאנשים שאוהבים אוכל מאוד חריף, אבל גם מסוגלים לסבול את הטעם המוזר שנוצר בשילוב שבין חזיר ופירות ים קפואים שנטחנים יחדיו לעיסה אחידה. אני מוכרח להודות שזו לא כוס הסויה שלי, אבל יכול לפחות להעריך את האתגר. זו מנה חריפה וביזארית. חלק מחברי הטובים ביותר הם חריפים וביזארים.

לקינוח, חזרנו שוב לשנות השמונים עם בננה מטוגנת (18 שקלים), לא בשלה, שנחצתה לשניים, טוגנה בטמפורה עבה מדי, והתבוססה בסירופ מייפל מלאכותי. אני שונא נוסטלגיה, והמנה הזאת אכן מוכיחה שיש מה לשנוא – צריך להשאיר את העבר מאחורינו. וגם את הבננות המטוגנות.

חוגגים את ראש השנה הסיני עם @maayannadir @tamaryar @gilgutkin @oassif

A photo posted by Shsagi (@shsagi) on


קרנף לבן במסיבת טראנס

את הארוחה השנייה פתחנו עם סלט מלפפונים חריף (30 שקלים). תאמרו, מה הביג דיל? ובכן, נסו לבחור מלפפונים חסונים, קשים, דקיקים, טריים ומתפצחים. זה כמו למצוא קרנף לבן במסיבת טראנס. או משהו כזה. הסלט היה נהדר. לפנתיאון המלפפון.

לקחנו גם דניס מאודה (98 שקלים). דניס זה באמת דג כל כך בינוני שהוא לא היה מתקבל לאוניברסיטה של הדגים כי אין לו פסיכומטרי. אבל בלונג סנג מגישים אותו עם רוטב סויה מימי, ממש קונסומה סויה, וזה עובד. הדג עסיסי. מאודה בשלמות. הרוטב העדין מחמיא לו. הבינוניות כמעט ונעלמת.

לעומת הדג, העדין, שטעמיו ממש כמעט בלתי מורגשים, מנה של בקר וחצילים (68 שקלים) מדגימה את המנעד של לונג סנג – מצד אחד, מנות עשויות היטב. מצד שני – רשלנות פושעת, היישר משנות השמונים הסוערות. זו הייתה מנה מתוקה ודביקה. רוטב מקורמל וצמיגי עד שאפשר לסתום איתו חריצים בתקרה. החצילים היו עתירי גרעינים, ופרוסות הבקר – קשיחות ובעלות טעם לא נעים. זו מנה שזורקת אותך לכל האוכל הסיני הלא טעים שאכלת בימי חייך. אגב, בלונג סנג לא מגישים, לצד המנות, אורז לבן על חשבון הבית. צריך לשלם עליו (9 שקלים). זו המקבילה ללחם בתשלום. מסתבר שקמצנות אפשר לאיית בכמה שפות.

תביא חשבון - לונג סנג
ארוחה ראשונה בלונג סנג | עיצוב: סטודיו mako

גם טופו ברוטב "חום" (58 שקלים) היא לא מנה מזהירה – טופו ברמה של סופרמרקט, בינוני להפליא, ברוטב סויה סמיך, בצבע חום, כמובן. אני מבקש שיירשם שאין לי שום דבר נגד אוכל בצבע חום.

לונג סנג, במיקומה החדש, מדגימה יציבות מעוררת השתאות, לטוב ולרע. תראו לי בישראל מסעדות שמחזיקות מעמד כל כך הרבה שנים. כמעט ואין כאלה. אמנם נדרשת מידה רבה של שיכנוע עצמי כדי לדמיין שלונג סנג היא כל מה שאנחנו חולמים עליו כשאנחנו חושבים על אוכל סיני, אבל מה יש לנו חוץ מדמיונות שווא? צ'יינהטאון זה לא כאן. גם לא שנגחאי. ואם סינים היו חיים בישראל, בטח איזשהו חבר כנסת מהבית היהודי היה מציע להעביר אותם למתקן כליאה בנגב. אבל תמיד תהיה לנו לונג סנג ותמיד יהיה את רחוב אלנבי בתל אביב, עם המדרכות המלוכלכות והעוף בלימון.

תביא חשבון - לונג סנג
ארוחה שנייה בלונג סנג | עיצוב: סטודיו mako

לונג סנג. אלנבי 44, תל אביב. 03-5163769

כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר חזרנו לדיינינגס והתאילנדית בסמטת סיני